מאמרים על הספר האדום של יונג

לחץ כאן  https://youtu.be/3rzP1xMRJAU

ערב השקת הספר הספר האדום של יונג – המרחב המיתי, הדתי, האמנותי והספרותי
(הוצאת אידרא)
רות נצר 
בעקבות קרע ב- 1913 בינו לפרויד עבר הפסיכיאטר הידוע ק.ג. יונג משבר נפשי חריף. בתקופה זו הוא התמסר לבדו למסע ריפוי יחודי של דמיונות הזויים בעמקי עולמו הפנימי. מסע זה הוליד את הציורים והטקסט של 'הספר האדום' שהם דיאלוגים שערך יונג עם דמויות דמיוניות בניסיון להבין את התת-מודע שלו ואת הלא-מודע הקולקטיבי. התהליך שתועד בשנים 1913–1930 ב'ספר האדום' הניב תובנות שהן הבסיס העיקרי לתורתו ולשיטת הטיפול של 'דמיון אקטיבי'. יונג, מהוגי הדעות הגדולים של המאה העשרים, ראה ב'ספר האדום' את עבודתו החשובה ביותר. בעת הופעת הספר באוקטובר 2009 הכריז ה'ניו-יורק טיימס'  כי הוא  "הגביע הקדוש של הלא מודע". הספר תורגם לשפות רבות, קיבל תהודה ענקית בכל העולם, והוכר כבעל ערך פסיכולוגי, אמנותי, מיתולוגי, תאולוגי והיסטורי.
ספרה של רות נצר מתווך בין הקורא העברי לבין הטקסט המיתי-סימבולי-מטפורי של 'הספר האדום' והציורים החידתיים שבו, בהתאם לסימבוליקה של הפסיכולוגיה היונגיאנית. הספר עוסק במרחב המיתי, הדתי, האלכימי, השמאני, האמנותי והספרותי מתוכם צמח הספר האדום. נצר מבארת את המשמעות הסמלית של ציוריו, ואת הקשר לסגנונות האמנותיים והספרותיים של תקופתו.
הספר עוסק בדילמות שנתקל בהן הקורא – האם יונג היה  משוגע? האם היה אאוטסיידר, גאון מעמקים יצירתי? ממי הושפע? מי היו  הדמויות שיונג פוגש במסעו? האם יונג היה גנוסטי? האם יצר תורה דתית או תורת נפש של פסיכותרפיה? מדוע לא סיים את ספרו?
 
פרקי הספר הם: תקציר ביוגרפיה והרעיונות של יונג. / מורי הדרך של יונג – הדמויות העיקריות / שבע הדרשות אל המתים / הבטים אמנותיים וסימבוליים בציורי הספר האדום / חזיונות ושגעון / הדמיה ודיאלוג אקטיבי עם הלא-מודע /  יונג כאלכימאי, שמאן וגבור תרבות  / נומינוזיות והיקסמות / מותו של הגבור זיגפריד  / על תמונה אחת  / הספר שאינו מסתיים  /   ספוריו של ברונו שולץ וקרבת מוטיבים לעולמו של יונג והספר האדום /   יונג, דתיות והספר האדום /   המיתוס הגנוסטי – האם הגנוסיס הוא העצמי והאם יונג היה גנוסטיקן?  יונג, סבינה שפירליין וסוגיית האנימה. 
 
הכותבת מובילה בכשרון, חכמה ורגישות את קוראי הספר  אל מסעו של יונג ומצליחה לפרש את תכני החזיונות שלו בהקשרם האישי והקולקטיבי. ספר זה הינו תרומה ממשית וייחודית להבנות חדשות בפסיכואנליזה, תרבות, והומניזם במאה ה-21. (ד"ר גדי מעוז –   פסיכולוג קליני ורפואי, אנליטיקאי יונגיאני)

המלצה על הספר
הספר האדום של יונג
המרחב המיתי, הדתי, האמנותי והספרותיהוצאתו לאור בשנת 2009 של הספר האדום של יונג ותרגומו לשפות רבות, הינו אירוע מכונן לא רק בעולם הפסיכולוגיה האנליטית היונגיאנית והפסיכואנליזה, אלא גם באמנות ובתרבות האוניברסאלית על נגזרותיהן המגוונות. קרל יונג, רופא, פסיכיאטר ואנליטיקאי מהחשובים במאה העשרים, כתב ואייר את הספר האדום במהלך העשור השני והשלישי של המאה הקודמת אך גנז אותו מחשש שפרסומו של הספר יעורר אי הבנה והתנגדות בעיקר בקרב אנשי מקצוע מתחום הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. חמישים שנה לאחר מותו, התירו בני משפחתו להוציאו לאור במהדורה מרשימה ואיכותית המדמה את יומן העור המקורי שיונג כתב וצייר בו. כיום, בנוסף להיותו יצירת אומנות חשובה בפני עצמה, מהווה הספר האדום בסיס למחקר, עיון ולימוד בתחומי הפסיכולוגיה והטיפול הנפשי, פסיכואנליזה, ספרות, אומנות, חקר דתות, אמונות ועוד. כמות הספרים והמאמרים על הספר האדום מתרחבת משנה לשנה ומסמנת בכך את התובנה כי מדובר באירוע משמעותי ביותר המשפיע באופן מהותי על הדרך בה אנו מבינים ועוסקים בנפש האדם.  
רות נצר מביאה בספרה סקירה, ניתוח ופרשנות רחבים ועמוקים על הגותו, כתיבתו ויצירתו של יונג  בספר האדום. היא פורסת בפני הקורא את מהלך חייו של יונג ומראה כיצד הרקע ההתפתחותי, האישיותי והמקצועי שלו, במקביל לאירועים דרמטיים – פוליטיים, מדעיים ותרבותיים - שחלו בתחילת המאה העשרים, השפיעו על הדרך והתוכן של יצירתו הייחודית. כפסיכולוגית ואנליטיקאית מנוסה היא מיטיבה לבחון את התכנים האישיים העולים ממעמקי נפשו של יונג תוך שהיא מרחיבה ומעבה את המשמעויות וההגות שיונג עצמו ומפרשים אחרים נתנו להם. היא סוקרת בהרחבה, בכישרון ומתוך ידע רב את תחומי הדעת הרבים המשיקים למסע הנפשי העמוק והמורכב שקיים יונג במהלך שבע עשרה שנות כתיבת הספר האדום, ובוחנת לעומק את האנליזה העצמית שערך לעצמו באמצעות טכניקת דמיון פעיל אותה פיתח. טכניקה זו,  התירה  עלייתם של חזיונות, חלומות ודימויים בעלי תוכן אישי, היסטורי ומיתולוגי. הכותבת מובילה בחכמה וברגישות את קוראי הספר בתצפית קרובה על מסעו של יונג ומצליחה באופן ביקורתי אך אמפאתי להבהיר ולפרש את תכני החזיונות והחלומות שלו בהקשרם האישי והקולקטיבי. פרקי הספר המגוונים של רות נצר עוסקים בטווח רחב של עולמות, ספרות, אומנות, דתות, אמונות, מיתוסים עתיקים ואלכימיה, כל זאת עם הקשרים ודוגמאות רבות הממחישות היטב את הבסיס האוניברסאלי-ארכיטיפי בתכני הספר האדום ואת היקפו הרחב של המחקר אותו ערכה הכותבת. ספר זה של רות נצר מהווה גם נדבך חשוב נוסף בהנחלת הפסיכולוגיה האנליטית היונגיאנית בישראל ותורם בכך תרומה ממשית וייחודית להבנות חדשות בפסיכואנליזה, תרבות, והומניזם במאה ה-21. זהו הספר הראשון והיחיד עד כה בעברית העוסק בספר האדום של יונג ויש לו מקום חשוב במיוחד בסדרת ספריה ופרסומיה הרבים של רות נצר בתחומי הפסיכולוגיה, הספרות, השירה והאומנות.
                                                                                                          ד"ר גדי מעוז –     פסיכולוג קליני ורפואי, אנליטיקאי יונגיאני
  
לאה מוריס: אני כלכך מתפעלת מהמבנה של ספרך, מהיקף הנושאים, 
מהבהירות של הכתיבה, מההתמודדות עם שאלות ותהיות. 
זה עונג גדול ואני גם הולכת להפוך אותו לספר-מתנה שאקנה לחברותי הקרובות. 
עם כל השוני בתקופה, בתרבות, בהשכלה, במגעים החברתיים ובקהל היעד,  
הדמיון הנפשי בין רבי נחמן ליונג, שכבר עמדתי עליו מזמן, הוא מפעים. 
מעל הכל, המודעות והקשב שלו ללא מודע וההתייחסות אליו 
כאל מהות או יישות פנימית נשית-יולדת-מקודשת. 


יונתן הירשפלד, חוקר אמנות, על ספרי, בפייסבוק.  2.2.23:
״אז מה לכל השדים והרוחות לעשות עם יונג?
אני קורא בימים אלו, בחדווה ובזוועה לסירוגין, את ספרה של רות נצר על הספר האדום של יונג. 
חדווה, כי וואלה יונג היה גאון. רוחב היריעה האינטלקטואלי שלו עוצמת התובנה שלו היופי של הרעיונות ועושרם מסחרר. נצר עושה עבודה נהדרת, מקיפה ויסודית- פשוט תענוג.
זוועה, כי וואלה היונג הזה היה משוגע. האמין בשטויות חופשי חופשי. לא ברור בכלל אם זה סביר לקחת אפילו מילה אחת שלו ברצינות.
אז מה לעשות עם יונג?
קודם כל להבין, שרעיונות ושיטות פילוסופיות פסיכואנליטיות או רוחניות אינן נמדדות בכמה הן נכונות. מוכחות. אמתיות. תורמות לפרט ולחברה. רעיונות נמדדים בכמה הם פוריים. שיטות פילוסופיות נמדדות בכמה אמנים סופרים ומשוררים מצאו בהן השראה. כמה פילוסופים נוספים משכו מהן חוטים, התנגדו, הגיבו, צמחו מהם. תורות פסיכואנליטיות לא צריכות להימדד רק או בכלל- בקליניקה, הן צריכות להימדד באשר לכוחן הפרשני כפירוש ליצירות מופת, והשפעתן על אמנים ויוצרים.
שנית, יש לזכור, שגם אנחנו עשויים מחר להיות מיסטיקנים ומשוגעים. איש מאתנו לא חסין לכך. חמישים שנה אתה אדם תבוני ורציונלי ואז יום אחד אתה שומע שירת מלאכים מהאור הקטן במקרר. אחד הספרים הכי מדהימים שיצאו במאה העשרים הוא ההתפלספות המוחלטת של פיליפ קיי דיק (  the  exegesis of philip k. dick) טקסט שבו הוא מפרש את כל יצירות המופת שכתב בחייו, אחורנית, כטקסטים מיסטיים נבואיים. כל פעם שאני קורא בו אני נגנב מחדש, מהעושר של הגאונות המשוגעת הזו. 
ולסיום, יש לחזור ולהרהר, בכך שהוגה כמו יונג מציע לנו לקרוא אותו לא כטקסט עיוני אלא כיצירת ספרות. להינות מהדמויות, מהציורים, מהחלומות, מההקשרים, כמו מיצירת ספרות, ולא לנסות עכשיו להצמיד את הטקסט הזה לסרגל אמפירי של עובדות ונתונים ניתנים לשקילה למדידה לקיטלוג למיון לשיום להבחנה ולהמשגה בצורת פרוגנוזה קלינית.
מה לעשות עם יונג? לעשן. אבל לא לקחת לריאות. לשתות אבל לא על בטן ריקה; רק אחרי ארוחה טובה.  להפיק הנאה והשראה מהעושר הבלתי נתפס של האינטלקט הכביר והנפש הרחבה מני ים הזאת, ולא, להתחיל להאמין, שעלינו להתקלח בדם של דרקון על עץ עם חרב כדי להפנים את הפן הנשי האבוד של נפשנו המשוטטת בעולם בלעדינו, מחכה, ככלה בלי עיניים ששמלת אש לגופה שנפגוש אותה תחת חופת עצי התרזה.
 
 


החוזה משוויץ
פסיכולוגיית מעמקי חזיונותיו של יונג / ד"ר רועי הורן
פורסם: מקור ראשון. 20.1.23
לא  לעיתים קרובות נופל לידיו של אדם ספר, שעצם החזקת החפץ מעוררת בו התפעלות עזה. בדרך כלל הדבר קורה שעה שפותחים כתב יד עתיק, כמו זה של הרמב"ם הנמצא בספרייה הלאומית שלנו, או כתב ידו של רבי חיים ויטאל, הנמצא בספרייה הלאומית הבריטית. אך גם לספרו הגנוז של קרל גוסטב יונג שנכתב רק לפני כמאה שנה, ישנה איכות שכזו - כפי שחוויתי בעצמי וכפי שמדווחים רבים אחרים. זהו ספר אלבומי מרשים בגודלו, עם כריכה אדומה בוהקת, ובפנים – כתב גוטי עתיק ועשרות רבות של ציורים, שגם אינך מבין מה הם אומרים, הם משדרים אניגמטיות ותחושת הוד קדומים.
יונג הינו אחד האנשים המשפיעים ביותר על התרבות המערבית במאה השנים האחרונות. את רשמי הגותו ניתן למצוא בעולם הטיפול, כולל הטיפול באומנות שהוא אחד ממייסדיו, בחקר תרבויות עתיקות וארכאיות, חקר הספרות בכלל ואף חקר הקבלה, וכן – בעולם העידן החדש על אגפיו השונים. תלמידיו השונים – שהבולטים מביניהם הוא אריך נוימן שפעל בתל אביב, פרוסים בכל רחבי העולם ואין כמעט מקום ללא סניף כזה או אחר המלמד את הגותו (בישראל פועלים שני מכונים יונגיאנים). טעות נפוצה היא לראות את יונג כמי שהיה תלמידו של פרויד אך חלק עליו בכמה דברים. למעשה, הזרם היונגיאני, כפי שאראה בהמשך, הינו דיסציפלינה בפני עצמה, עם הנחות יסוד אחרות לגמרי וממילא דרכי פעולה שונות. דיסציפלינה זו, הקרובה ברוחה אל הדת ואל המיסטיקה (בניגוד מוחלט לגישתו המדיקאלית-דרוויניסטית של פרויד) קסמה לרבים וטובים שביקשו כלי טיפוליים שאינם רואים באמונה בא-להים נוירוזה או משאלה אינפנטילית, אך גם לכאלה שביקשו למזג בין קבלה ופסיכולוגיה; למעשה תורת הקבלה גם השפיעה על יונג, ובאחד מחלומותיו הוא ראה עצמו כרבי שמעון בר יוחאי, מחבר הזוהר.
הספר האדום של יונג הינו רפלקסיה מדוקדקת שערך יונג להזיותיו היזומות (ניתן לקרוא לכך: דמיון מודרך, אך לא במובן המקובל של העניין), בהן ביקש לצלול אל תוככי הלא-מודע שלו, ומשם אל מה שראה כ'לא מודע הקולקטיבי', עולמם של הארכיטיפים המשותף לכלל האנושות, זו שהיתה עד כה, זו שחיה כעת, וזו שעוד עתידה להיות; למעשה זהו עולם ללא מקום וזמן, ועל כן יש בכוחו גם לנבא עתידות, אם רק יודעים לפענח נכונה את סמליו.
 
בין פרויד ליונג
נקדים סיפור קצר על מנת להסביר את ההבדל העמוק בין פרויד שהיה כאמור מורו בתחילת דרכו, לבין יונג. היה זה כשהיו שניהם בארצות הברית, במסע להצגת הפסיכואנליזה, ומטבע הדברים בילו שעות רבות ברכבות. בזמן זה, סיפרו וניתחו זה לזה את חלומותיהם. יונג סיפר לפרויד, שראה בחלומו בית מרשים מתקופת הרנסנס, וכשירד במדרגות, הגיע למרתף שנראה מן התקופה הרומית, ואחר כך ירד עוד למה שנראה מגורי-מערה, ושם מצא שני שלדים. פרויד, לדברי יונג, לא הניח לו בחקירותיו אחר זיהויים המדוייק של שני השלדים, עד שחייב אותו 'להודות' שהיו אלה אשתו וחמותו (של יונג). יונג טען שלא היה לו דבר נגד אשתו ונגד חמותו, אך היה חייב לומר זאת כיוון שהדבר תאם את התיאוריה של מורו, שחלומות מעין אלו אמורים לבטא משאלות מוות. אך לדידו, הוא סבר שהחלום אינה משאלה מודחקת, אלא להפך – מעין מדריך פנימי, הקורא לו לשוב לאהבתו הישנה – ארכיאולוגיה, ושם ימצא את דרכו להתפתחות פנימית. הבדל זה בגישה לחלום - האם הוא בא לכסות, או בא להורות, האם הוא מופנה אל העבר או אל העתיד, האם הוא רק תסביך או שמא דווקא מורה דרך - הינו הבדל יסודי בין שתי הגישות, הבדל שנבט כאן וילך ויגדל עם השנים. יונג טען שלפענח חלום מעין זה רק על בסיס הלא-מודע האישי (הקונפליקט עם החמות) הינו פספוס גדול של הפוטנציאל הגלום בו – הכניסה אל הלא-מודע הקולקטיבי. על מנת לפתח את התיאוריה שלו, הוא כאמור פיתח שיטה של חלימה-בזמן-עירות, במהלכה הוא צלל אל מה שראה כ'לא מודע הקולקטיבי', בעזרת תרגילי דמיון שפיתח וכמובן מעקב אחר חלומותיו. צלילה זו היתה כרוכה בכמעט-ויתור על השפיות ומצב הקרוב מאוד לפסיכוזה. אך יונג היה נחוש וראה בכך את שליחותו לכלל האנושות, להביא בשורה, תובנות, ומעין דת חדשה, או רוחניות חדשה, לבני העולם החדש שאיבדו את אלהיהם ואת הקשר החי אל הלא מודע הקולקטיבי, שהוא מעיין החיים האמיתי של האנושות.
התוצאה של מסע ארוך זה (כארבע שנים) הוא 'הספר האדום' אותו תיארנו לעיל, ספר שהוא שילוב של כתיבה פואטית וציורים מרהיבים של ההזיות בהן חזה. הקריאה בו נותנת תחושה של כניסה ממשית אל חלום עז-מבע של מישהו אחר. יונג חשש מאוד מפרסום הספר. הוא סבר שהפסיכיאטריה בת זמנו תסמן אותו כ'משוגע' ותתעלם מן הפסיכולוגיה שיצר. משעשע וגם עצוב לחשוב שהפסיכיאטריה לא השתנתה הרבה במאה השנה האחרונות וצרות אופקיה עדיין לא מאפשרים להבחין בין קדושה לשגעון - סביר להניח שגם כיום פסיכיאטרים היו גוזרים על יחזקאל הנביא אשפוז בכפייה. רק בראשית שנות האלפיים – מחשש לפרסום הספר בידי אנשים שהיה להם עותקים שלו – משפחתו של יונג נאותה לפרסם אותו.
 
פסיכולוגיית המעמקים
הספר שלפנינו – 'הספר האדום של יונג' מאת רות נצר, הינו מבט רב מימדים על ספרו הנזכר של יונג, שעתיד לראות אור אף הוא בהוצאת אידרא בקרוב. ספרה של נצר מרהיב ביופיו כמו ספרו של יונג ומכיל צילומים צבעוניים רבים מן הספר האדום ויצירות אומנותיות אחרות. נצר, פסיכולוגית יונגיאנית בעצמה, אוצרת בחובה כמות מסחררת של ידע בספרות, באומנות, בפסיכולוגיה, יהדות וקולנוע, אך משתמשת בו באלגנטיות. התוצאה היא ספר מאלף הנותן 'אחיזה' בספר האדום של יונג, אך יותר מזה – הוא מבוא עמוק וחשוב לכל צורת החשיבה היונגיאנית. למעשה, לאחר קריאתו 'פסיכולוגיית המעמקים' (כך כינה יונג את שיטתו) מקבלת אור וצבע חדש לגמרי. ה'מעמקים', הלא מודע הקולקטיבי, נחשף מבעד לפריזמה המסויימת של יוצר השיטה.
בדברים הבאים אגע בכמה נקודות מתוך ספרה של נצר ואשאיר לקורא את השאר. נפתח בשמו של הספר. אסוציאציה ראשונית למדיי לצבע האדום הוא דם. אכן, ראשיתו של המסע של יונג החל בחזיון חזק שהיה לו בסתיו 1913 – "כשטיילתי לבדי אחז לפתע חיזיון רב עוצמה, ראיתי זרם מים אדיר שוטף את הצפון.. הבנתי ששואה מאיימת קרבה ובאה.. חורבן התרבויות ואת גופותיהם של אלפים נסחפים במים. ואז הים הפך כולו לדם" (מספרו של יונג – 'מחשבות זכרונות חלומות', מובא בספרה של נצר בעמ' 23). החזיון הזה הפך למציאות במלחמת העולם הראשונה, ומכך הסיק יונג שהלא-מודע הקולקטיבי שלנו מנביע בתוכנו דימויים שעלינו להבין ולפרש, ובכוחם אף לנבא עתידות. הוא אף הבין שהדם הזה הוא דם הלידה שלו עצמו, בחינת 'בדמייך חיי', ואומר – "החיזיון של השיטפון אחז בי. הרגשתי את רוח המעמקים. לא הבנתי אותו. אך רוח המעמקים כפה עליי געגועים פנימיים בלתי נסבלים" (שם, 24). שיטתו של יונג מכונה עד היום 'פסיכולוגיית המעמקים', וכשמבינים את מקורה החווייתי של המילה, בזכות יומנו ועוד יותר בזכות הספר האדום, הרי שהיא מקבלת מובן חדש לגמרי. אלו אינם רק תהומות הנפש האינדיבידואלית, אלא מעמקי סודה של ההוויה, שהם פעמים רבות אפלים ואלימים עד מאד. הכותבת עצמה הושפעה מאוד מן האדום הזה, ומספרת – "כשהתחלתי לעסוק בנושאיו של הספר האדום, התעוררתי לילה אחד בתובנה מבהילה, שלפיה נהרות הדם מזכירים את מכת הדם... הרי זו המחשבה כיצד הכוח הארכיטיפי הנורא והאיום של נהרות הדם ממשיך להכות בעוצמה, בנפש ובמציאות, מאה שנה מאז החיזיון של יונג ואלפי שנה מאז המכות של פרעה. בשני המקרים היה במכת הדם מסר של אזהרה לאנושות, ושניהם אירוע ראשוני כמו חלום ראשוני, שיש בו דיאגנוזה ופרגנוזה כאחד, שנודע להעביר מסר משמעותי" (עמ' 25). כאן אנו נפגשים במובן נוסף של המעמקים, המשותפים לכל אדם באשר הוא קשוב לחלומותיו וללא מודע הקולקטיבי המפעפע בו. הכתיבה של נצר על ספרו האדום של יונג, הינה מניה וביה השתתפות בחגיגה ארכיטיפית, המעוררת שדים מרבצם וניצוצות כבויים מתרדמתם.
 
היקסמות מסוכנת
עם זאת, על אף שהכותבת מקבלת את הנחות היסוד של השיטה היונגיאנית, הכוללת גם אמון בקריאה בקלפים, קריאה בכף יד, ועוד, הכותבת אינה בשום פנים חסידה-שוטה של יונג והיא מבקרת אותו, בעיקר בנקודת היסוד של השיטה:  הקטנת ערכו של הלא-מודע האישי. כאמור, יונג, אולי כחלק מרצונו להתרחק מפרויד, ואולי מסיבות אחרות, התייחס לחלומותיו והזיותיו כדימויים וסמלים ארכיטיפאליים, הנובעים מן הלא-מודע הקולקטיבי. כך למשל אם הוא ראה בכמה מחזיונותיו את זיגפריד, גיבור המיתולוגיה הטבטונית, נהרג בקרב, הוא לא יפרש זאת על רקע מותו של אביו (למשל!) אלא כקריאה של 'רוח המעמקים' אליו, שיהרוג את אליליו וימשיך להתפתח הלאה – "היה עליי לרצוח את האל, האלים רוצים שיגברו עליהם כדי להתחדש... כי האל מזדקן ומתיישן ואז האמת הגדולה נעשית שקר" (מתוך הספר האדום של יונג, מובא בעמ' 238 בספרה של נצר). תובנה ניטשיאנית כזו נשללת על ידי נצר. להבנתה – זיגפריד מסמל דווקא את הכוחות הרציונאליים והשפויים של גרמניה, הנהרג על ידי הכוחות הציליים, הלא רציונאליים. החזיון, אליבא דנצר, בא לאותת ליונג ודרכו לכל דוברי הגרמנית על הסכנה מפני ההיקסמות מחזיונות השווא שהציפו את גרמניה ערב מלחמת העולם השניה והביאו למעשה לקריסתה בתוך שגיונותיה. אלא שיונג היה עיוור לאזהרות אלו, וכאן אנו מגיעים לנקודה כואבת אחרת – היקסמותו של הלה נוכח עליית הנאצים. הוא ראה בתנועה זו, בראשיתה, התעוררות אותנטית של כוחות ארכיטיפיים-קמאיים שיביאו להתחדשותה של הנפש הגרמנית, אף כי מהר מאד התפכח.
יונג חיפש את נשמתו שאבדה, ה"אנימה" שלו, ו"שוחח" איתה. הוא חזר ושאל אותה מדוע היא אבדה לו וסיפר לה כמה הוא מתגעגע אליה. ר' נחמן מברסלב לא היה יכול לבטא זאת טוב יותר. על פי חוקרי יונג, סבינה שפירליין, שהייתה מטופלת-מאהבת-קולגה של יונג (באותם ימים, לא היו קווי הפרדה ברורים בין הדברים כמו היום), "הייתה האנימה של יונג, היא [הייתה] מורת הדרך שלו" (עמ' 349). דהיינו – הקשר העמוק שלו עם סבינה הוא שהצית בדמיונו של יונג את הארכיטיפ הנשי (שהתגלה בדמות בשם 'סלומה') ומשם הבין עד כמה התרבות האירופאית התעלמה מיסוד קריטי זה.
נצר מקדישה דיון מאלף לשאלה האם מדובר כאן בדת חדשה ובאיזו מובן ספרו של יונג והתורה היונגיאנית בכלל הינה בשורה דתית. היא קובעת ש"דרכו של יונג היא דרך חדשה של רוחניות, והיא נבדלת מן הדתות המסורתיות כיוון שזו רליגיוזיות ללא ממסד דתי". היעדר של הממסד, לדעתי, אינה מבחינה את דרכו מן הדתות המסורתיות, כיוון שזרמים רבים בתוך הדתות מרדו בממסד ופיתחו דתות אינדיבידואליות. בהרבה מובנים, נראה לי שהעולה מן הספר האדום הוא התמקמותו של דמותו של יונג על ציר המיסטיקנים האינדיבידואליסטים הגדולים, החל ברבי אברהם אבולעפיה, עבור ביוחנן דה-ל'קרוז וחברתו תרזה הקדושה, ועד ר' נחמן מברסלב. נסיים בפיסקה אניגמטית במיוחד ורבת השראה מן הספר האדום:
"הרם את ידיך אל החשכה שמעליך, התפלל, בייאוש, כרע והצמד את מצחך לעפר, אבל אל תקרא לו [לא-להים] אל תביט בו, השאר אותו ללא שם וללא צורה [...] מתנת החושך מלאת חידות. הדרך פתוחה למי שיכול להמשיך למרות החידות. היכנע לחידות ולבלתי ניתן להבנה [...] אנו מתקרבים אל הכוחות הבלתי אנושיים המצפים שעסוקים ביצירת מה שעתיד להתהוות. שמור את החידות, שמור אותן בליבך, חמם אותן, היה בהיריון מהן, כך אתה נושא את העתיד" (מובא בספרה של נצר, עמ' 302)
                                
רות נצר / הספר האדום אידרא, 2022, 385 עמ'                                                                                                                                 
 



ת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט לחץ כאן להכנסת טקסט