נורית גוברין על הספר

השמירה על שיווי-המשקל

על ספרה של רות נצר: 'השלם ושברו. מיתוס, ספרות, שירה –
כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג
הוצאת כרמל, תש"ע/2010

באירוע לכבוד הספר, ב"תולעת ספרים", יום ראשון, ג' בסיוון תש"ע (16.5.2010)

פורסם בכתב-העת עתון 77. אוגוסט-ספטמבר 2010
גליון 349.


נורית גוברין


אפתח בשני גילויים נאותים. האחד – אני באה מתחום הספרות העברית שאני בת-בית בה, ולא מתחום הפסיכולוגיה, שבה אני אולי רק דיירת-מישנה בזכות אבי, ובני, הפסיכולוג ד"ר ענר גוברין. השני – הקשר שלי לנושא הוא אישי, וקשור באבי ז"ל, ישראל כהן, שכתב ספר בנושא: 'בחביון הספרות העברית. עיון לאור משנתו של ק. ג. יונג' (הוצאת עקד, תשמ"א/1981).
ספרה של רות נצר 'השלם ושברו', קרוב ללבי. יש בו המשך מתוך חידוש למפעלו של אבי. ספרה קנה את עולמו בלבי בין השאר משום שהביא גאולה לעולם ואמר דבר בשם אומרו. ואני מצטטת מתוכו: "חוקר הספרות, ישראל כהן, הוא הראשון שהתייחס למשנתו של יונג כמתודה שמתאימה לחקר הספרות העברית. בספרו 'בחביון הספרות העברית – עיון לאור משנתו של ק. ג. יונג' הוא מבאר ביסודיות את התאמתה המיוחדת של תורת הארכיטיפים לתפיסת-העולם המיתית של היהדות ולחשיבה היהודית לדורותיה, הן משום שיונג מציין את קיומם של ארכיטיפים תרבותיים, והן משום הדגשתו של יונג את הרליגיוזיות הטבעית שבנפש. הוא מביא את דעתם של הוגי דעות יהודיים על יונג". השמות שהיא מזכירה: שמואל הוגו ברגמן, א"ד גורדון, אהרן צייטלין, יוסף שכטר. עוד היא מזכירה את דעתו של ישראל כהן, "שמשנתו של יונג חופפת לרעיונות שקיימים אצל הוגי היהדות. כך ה'לא מודע' תואם את משל העובר במעי אמו שלומד שם את כל החוכמה (נידה ל, ע"ב), ואת המושג 'קדמוּת השכל' של המגיד ממזריטש. "
בסיום סקירתה התמציתית והממצה את רעיונותיו של ישראל כהן בספרו הנ"ל היא מצטטת מתוכו: "עגנון הוא סופר שהזיקה הארכיטיפית ושיטתה להלכה ולמעשה מזוּוגות בדמו ואין הוא יכול לצאת מחוץ לתחומן אפילו לכשירצה." (עמ' 33-34; וכן בעמ' 232 בספרהּ).

מובאות אלה מעידות בשבילי בראש ובראשונה על יושר אינטלקטואלי של חוקר, כאחת מן המידות שספר מחקר ראוי לשמו נבחן בהן. לצערי, הולכים ופוחתים, בתקופה האחרונה, אלה הטורחים להזכיר את המקורות שעליהם הסתמכו ואותם עיבדו במחקריהם, וכדי להוסיף חטא על פשע – מנכסים לעצמם את פירות מחקריהם של קודמיהם במצח נחושה. אחרים, אינם טורחים אפילו להכיר את קודמיהם וכותבים כאילו הם המציאו את הגלגל, ואף ממציאים תיאוריות על חשיבותה של "בוּרות", כתנאי למחשבה עצמאית, משוחררת ובלתי תלוייה, כביכול. אלה כן אלה – אינם חוקרים אלא "חוקרים" במרכאות כפולות ומכופלות.
חוקרים לא מעטים, מגייסים את תורתו של יונג, ומסתייעים בה, במחקר הספרות העברית, אבל אינם טורחים להזכיר את מי שקדם להם, אם מתוך חוסר-יושר, אם מתוך בורות. ולא ברור חטאו של מי גדול יותר.

בנערותי ובבגרותי בבית אבי, נחשפתי לחיפושיו ולהתלבטויותיו בכל הקשור לספרות וללשון העברית. בין השאר לגישה הפסיכואנליטית מיסודו של פרויד, בחקר הספרות. בשנות ה- 30 של המאה ה- 20 היו מהלכים לגישה זו, במיוחד בקרב חוגי "השומר הצעיר". דב סדן ייצג אותה במיטבה כשנזקק לשיטות פסיכואנליטיות בחקר ברנר. מחקריו, שפורסמו באותן שנים בכתבי עת שונים, כונסו יחד בספרו: 'מדרש פסיכואנליטי – פרקים בפסיכולוגיה של י"ח ברנר' (הוצאת מאגנס, תשנ"ו/1996) עם מבוא של גרשון שקד.
אבי, ודב סדן היו ידידים מנוער, עוד מלבוב שבגליציה. אבי, התנגד לגישה זו, של ידידו הטוב, כתב כנגדה, וחשף את מגבלותיה וחולשותיה. במתח הקשה, בין הדעות לידידות, הכריעו – הדעות. וכך נאלץ לצאת כנגד דעותיו של דב סדן ידידו. על אף חילוקי דעות אלה, המשיכו בידידותם לאורך כל חייהם.




זאת ועוד. אבי, שהתחנך בבוצ'אץ' שבגליציה, עיר הולדתו של עגנון, ערך את 'ספר בוטאטש' (תשט"ז/1956), שבו השתתף השתתפות פעילה מאד, ש"י עגנון. בין השאר, נכלל ב'ספר בוטאטש', פרק על "אילן-היחש של פרופ' זיגמונד פרויד" (עמ' 119 – 122), שמוצא משפחתו מבוצ'אץ', ושחובר על פי המצבות שבבית הקברות של בוצ'אץ', ועל פי תעודות אחרות; ונכללו בו זיכרונות בני העיר על המשפחה ועל זיגמונד פרויד. עגנון וישראל כהן, היו ידידים טובים. ביום הולדתו ה- 80 של אבי, הוצאתי לכבודו את ספר חילופי המכתבים שבינו לבין עגנון ובינו לבין דוד בן גוריון.

והנה, מוצא אבי את עצמו, חולק על תורתו של פרויד, היהודי, שמוצא משפחתו מבוצ'אץ' ומצדד דווקא בתורתו של יונג, הגוי, האנטישמי. למותר להוסיף, שהיה לו קשה מאד עם זה. דבריו, בסעיף הפותח: "יונג הפסיכולוג והנוצרי", מנסים להתמודד עם נושא כאוב זה, שהוא אקטואלי גם היום, ורלבאנטי גם לספרה של רות נצר. שכן, לא רק ביונג מדובר, אלא בכל איש רוח, מדע, אמן, שהיה לא רק אנטישמי אלא גם תמך במשטר הנאצי. האם לפסול את תורתו? אמנותו? ספרותו? האם אפשר להפריד בין הסופר לבין יצירתו? ועוד שאלות עקרוניות מסוג זה, שלדעתי, אין להן פתרון כולל ומוסכם, אלא יש לדון כל מקרה לגופו, הן בתחום האישי ובמיוחד בתחום החברתי-ציבורי (האם לנגן את ואגנר?; האם לתרגם את מארטין היידגר ? ) וכן לבחון אותן בכל תקופה מחדש.

בבגרותי, נחשפתי, להתחבטותו של אבי לא רק בשאלת "הכשרתו" של יונג, שאפשר להעזר בו במחקר הספרות העברית, אלא גם במאמציו הגדולים לרדת לעומקה של תורתו על כל רבדיה והמשתמע ממנה. לשם כך, לא רק קרא את כל מה שהיה בגרמנית, באנגלית ובעברית, אלא גם התכתב עם אנשי המקצוע, כמו גם עם ראשי המדברים בתחום המחשבה היהודית, וביניהם עם גרשם שלום. הוא שיתף אותי בהתלבטויותיו, והראה לי את המכתבים שכתב ואת המכתבים שקיבל.

אצטט כמה משפטים מהתמודדותו של אבי עם סוגיה קשה ורגישה זו. בסופו של דבר הפריד בין האיש לבין מישנתו; וכן מצא "הצדקה" גם לאיש עצמו, שראה בו מעין "חוזר בתשובה". וכך כתב בין השאר: "כשהחלטתי לכתוב על קארל גוסטב יונג, מייסד הפסיכולוגיה האנאליטית, נתעוררו בי היסוסים מחמת אותו פרק בחייו, שבו היתה התנהגותו בשלב הראשון של המשטר הנאצי בעלת גוון אנטישמי." (עמ' 10) וכן: "ודאי, התנהגותו של יונג בתקופה מסויימת ראויה לבדיקה ולביקורת, [ -- - ] מה שאין כן משנתו. זו דינה דין אחר. [ - - - ] הנחתו בדבר קיום הבלתי-מודע הקיבוצי, שביטויי התגלותו שונים אצל כל עם ועם, יש רגליים לדבריו ואין לראות בהם כל סטייה אנטישמית." ועוד הוסיף: "אם נעיין יפה נמצא, שבתחומה של המחשבה היהודית גופה, נשמעו דעות, שאינן רחוקות משל יונג, מפי בני-סמכא יהודיים כשרים וישרים." (עמ' 10). וכן: "אין מקום למונח כמו מדע יהודי או ארי" – ציטט ישראל כהן את פרויד בשנת 1913 (עמ' 11).
אבל הוא לא הסתפק בכך, וטרח "לבדוק תחילה במה הואשם ועד היכן אשמתו מגעת." (עמ' 12). מומלץ לקרוא, כדי להבין איך מתמודדים ביסודיות, באומץ וללא פשרות, עם נושא קשה, רגיש וכאוב זה. מסקנתו: "יונג מעד באחת השעות הקשות. הוא התוודה וחזר בתשובה. עלינו לקבל את החוזר-בתשובה. הדרך האחרת היא, להשתמש בשיטת יונג, הקרובה לרוחנו כיהודים וכבני-אדם, ולהעלים את מקור היניקה וההשפעה. זוהי דרך שאין בה אמת ואינה תפארת להולכים בה." (עמ' 17).
היום, כשדומה שפוחתים והולכים הסייגים המוסריים, נעלמים ההיסוסים וכל המסגרות נפרצות, חשוב וכדאי לחזור להתמודדות זו של אדם מישראל, בין האיש האנטישמי, קרל גוסטב יונג, לבין מישנתו, הקרובה ברוחה, דווקא, למחשבת היהדות.

התחבטות זו, אינה קיימת כלל בספרה של רות נצר, שבשבילה, כמו גם בשביל אחרים, דומה שהוויכוח הסתיים והוכרע מזמן, ואין כל מניעה לחוקר יהודי במדינת ישראל לעסוק במישנתו של יונג. לעומת זאת, היא דווקא מתחבטת בשאלה, שהיתה שנוייה במחלוקת במיוחד בשנות ה-30 של המאה ה- 20. בלשונה: "השאלה עד כמה פרשנות זו [של חקר הספרות בטרמינולוגיה הפסיכולוגית ] מועילה באמת להבנת הטקסט". ותשובתה: "וכיוון שאני עצמי עוסקת בכך, אני מוצאת את עצמי מגלה בתהליך זה את מגבלות הטרמינולוגיה הפסיכולוגית, ואת העובדה שאי-אפשר להשתמש במונח פסיכולוגי כמונח (מושג-סימן) אלא כסמל, וסמל הוא תמיד מורכב מאוד ולא באמת ניתן להבנה. " (עמ' 44). התלבטות זו קרובה מאד ללבי. במחקרי התרעתי לא פעם, על כך שחידת היצירה נשארת בלתי מפוענחת אחרי ככלות הכול. בהערתה זו של רות נצר, חוזר ובולט יושרה האינטלקטואלי, שמכוחו היא מעידה על גבולות ההבנה ומגבלותיה. אבל בעיקר, מתגלה כאן גם אחד מיתרונותיה הגדולים של הכותבת, שהיא חוקרת ומשוררת בעת ובעונה אחת, ואולי: משוררת וחוקרת, לפי סדר זה דווקא. המשורר שבה עוצר את החוקר שבה מלפענח את "סוד היצירה" עד תום. היצירה תמיד גדולה מכל פרשניה, ותמיד נשארת חידתית, בלתי פתורה ובלתי מתפענחת עד תום.
מעטים הם החוקרים המובהקים, שיעיזו לנסח מגבלות אלה במפורש, ולהודות בחוסר האונים של המחקר, ולעומתם רבים הם היוצרים, משוררים ומספרים כאחד, המתנגדים, התנגדות עקרונית, לשימוש בתיאוריות הפסיכולוגיות למיניהן, בחקר הספרות.
כך כתבה רות נצר: "פעמים רבות בעת הניסוח הפסיכולוגי אני חשה כדורכת בטקסט ברגל גסה וגולמנית, או כמי שעל-ידיה כפפות גומי שלא ניתן לגעת מבעדן בדבר הנעלם הזה שהוא היצירה האנושית, שלא לדבר על עולם הרוח והמיסטיקה שחומקים מכל השגה. אבל משהו כפה עלי להסביר ולהגדיר" (עמ' 44).
רות נצר, מוצאת את עצמה בבד בבד בשני עולמות, שיש ביניהם סתירה או לפחות מתח גלוי: עולם היוצרים ועולם החוקרים. היא מודעת להסתייגותם של הראשונים, שגם היא נמנית עליהם, ומצטטת כמה מהם (עגנון, א. ב. יהושע, ביאליק). קדם להם בהרבה, ג. שופמן, שהתנגד באופן עקרוני ונחרץ, לשימוש בפסיכואנליזה של פרויד, במחקר הספרות. בכמה ממסותיו כתב על כך. כך, למשל, במסתו "על ה'תסביך'" (ד' 43. 'העולם' 20.4.1928) שבו הוא מתווכח עם פרויד ועם תלמידיו בכמה וכמה עניינים וביניהם גם בנושא "היהודי", ומתריס: "וכי מפני שיהודי הוא עלינו לקבל את תורתו בלי שום פקפוק?" וכן: "סוף סוף ישנם דברים בחיי הנפש, הנפש המתנועעת בחללו של חוץ, שהפרופסור היושב אוהל אינו יכול להשיגם". וכך, למשל, ב'פרויד ובלטריסטיקה" (ד' 46. לראשונה, 'העולם' 21.12.1928), הביע את הדעה שפרויד לומד מן "הבלטריסטיקה" ולא להיפך, וסיים: ""פרויד, מוַלגֵר, כמה ענינים 'ענוּגים' באופן התפיסה 'המדעי', הפרופסורי." וביתר תוקף במסתו: "חסל!" (ד' 62. לראשונה: 'העולם' 9.6.1932), הוא מביע את הדעה, כי חישוף המניעים הנסתרים של האדם, במיוחד "בספירה הסכסואלית" ברוח תורתו של פרויד, גורמת לכך ש"תש כוחו" [של הסקס], כיוון ש"ענין ענוג זה אינו סובל הסתכלות יתירה... היצר המיני נפגם בהחלט וכל חריפותו פגה, פגה, מכיוון שעבר דרך מעבדות ונתמשמש בידי פרופסור זקן פלוני לכל פרטי-פרטיו, [ - - - ] עכשיו פקע כוחו. חסל!"
לדעותיו אלה, של שופמן, מצטרפת דעתו, שרק מי שהוא יוצר גדול בעצמו, יכול ומסוגל לכתוב ביקורת על יצירותיהם של אחרים.

רות נצר, המודעת להתנגדות זו של היוצרים, ובמידה רבה אף שותפת לה, ממשיכה, בה בשעה במלאכתה, מלאכת המחקר. היא טוֹוָה את מחקרה בַּזהירות הראויה, מתוך מאמץ אדיר לשמור על "שיווי המשקל". "שיווי המשקל", מקורו ב"המון ניסיון", כפי שהיא מצטטת מתוך דבריו של לואיס קֶרול (עמ' 46): 'מבעד למראה ומה אליס מצאה שם', בתרגומה המופתי של רינה ליטוין (הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 140).
עמדתה של רות נצר, משוררת וחוקרת, היא בעלת נוכחות כפולה, כמי שנמצאת בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. נוכחות כפולה זו, היא המעניקה לספר 'השלם ושברו' את איכותו, מהימנותו והישגיו הגדולים.
הספר מציב תשתית תיאורטית מוצקה ל"אני מאמין" של המחברת, בכך שהיא סוקרת את הגישות השונות הקיימות, מתמודדת עימהם, מַשווה ביניהן, ומציגה באומץ את עמדתה שלה. באומץ, משום שצריך היום אומץ לא מבוטל כדי לומר על "הפוסט-מודרניזם": "בעיני זו עמדה ניהיליסטית, צינית, מנוכרת, שנובעת ממצב קיומי מפוצל, זו עמדת תודעה של תרבות שהתנתקה מהמעמקים הרוחניים הוודאיים, ומהטרַנְסְצֶנדנטי" (עמ' 21). הניסוח, מזכיר את ניסוחיו של ברוך קורצוויל, בספרו 'ספרותנו החדשה המשך או מהפכה', אבל לא פחות, את זיקתה למקום הולדתה, קיבוץ טירת צבי, שהיה הקיבוץ הראשון שעלה על הקרקע במסגרת תנועת הקיבוץ הדתי, כאחד מיישובי "חומה ומגדל", בחלק הדרומי של בקעת בית שאן, בשנת תרצ"ז/1937.
על אף התנגדותה לגישת "הפוסט-מודרניזם" היא רואה בה גם ברכה, שכן "הניבה מבט ביקורתי [ - - -] נטמעה בתיאוריה היונגיאנית והפכה להיות חלק ממנה, כעמדה פוסט-יונגיאנית עשירה יותר." (עמ' 21).

מכיוון, שכאמור, אני באה מהספרות העברית ולא מן הפסיכולוגיה, אסיים כאן את הערותי העקרוניות לספרה, ואוסיף בקצרה כמה הערות ספרותיות. תשעה פרקי הספר בחלקו הראשון דנים ביצירות מתחום הספרות הכללית, חלקן ידועות יותר חלקן ידועות פחות, ביניהן: גבריאל גרסיה מארקֶס: 'מאה שנים של בדידות'; 'הדוב' של פוקנר; ו"הרופא הכפרי" של קאפקא – אם להזכיר שלוש יצירות בלבד.
השער השני מוקדש לספרות העברית ובו ארבעה פרקים על יצירתו של ש"י עגנון; שלושה פרקים על ספרים של א. ב. יהושע; פרק על 'שורשי אוויר' של רות אלמוג ופרק על גבריאל מוקד. השער השלישי, שכותרתו: "סמל, דימוי, שירה" – הוא, לפי השערתי, הקרוב ביותר ללבה של המשוררת רות נצר. היא תוהה בו על הנושאים שהוצגו בכותרתו, ומביאה דוגמאות רבות משיריהם של משוררים רבים, לרבות משירתה שלה. אני משערת, אף שלא ערכתי מחקר בנושא, שלא פחות משלומדים על הנושאים שהיא מציגה בשער זה: סמל, דימוי, שירה, בשיריהם של אחרים, אפשר ללמוד ממנו על שירתה שלה. פרק זה, יותר מאחרים, הוא "מפתח" שנותנת לנו המשוררת-החוקרת להבנת שירתה שלה. בין השאר תעדנה על כך המובאות מתוך שיריה שלה, כהמחשה להבחנות העקרוניות-תיאורטיות בסעיפים השונים של שער זה.
גם בשער שלישי זה, היא חצויה במלאכתה, ומציגה, במיוחד בפרק: "שירה היא העצמי ביותר – שירה כמצב נפשי" (עמ' 358 – 368) עמדת כפולת פנים: של החוקר-הפסיכולוג מצד אחד, הבא לחשוף ולשפוך אור על היצירה הספרותית, השירית; ושל המשורר, מן הצד האחר, הנרתע ממלאכה זו, כניסוחהּ, בשל "פירוק השירה למונחים של מצב נפשי" (עמ' 358).
כדוגמה, להתחבטות זו, היא מצטטת מתוך שיריה שלה, בצד שיריהם של אחרים. ואני מבקשת לסיים במובאה מתוך אחד משיריה, המצוטט בסיום פרק מחקרי-אישי חשוב ונוגע ללב זה (עמ' 368):

שיר אינו דִּבּוּר אבל דִּבּוּר הינוֹ
שיר אינו דממה אבל דממה הינו.
שיר אינו שמחה אבל שמחה הינו.

שיר תמיד הוא סף.
הוא את. אתה. אני.

והוא עני.
והוא הנני.
הינו ואהיה
גמגום דָבוּר על אוֹפניו.

הספר 'השלם ושברו', כשמו כן הוא: כפול פנים ואף מרובה פנים. "גמגום דָבוּר על אופניו". כמו הזכוכית המנופצת על העטיפה, שצילמה רות נצר עצמה. כמו כפל המשמעות שבעצם הצירוף של השם: השלם ושברו'; ובמיוחד במילה: "שברו" המכילה בתוכה דבר והיפוכו, וליתר דיוק: דברים והיפוכם. המילה "שבר" היא גם: שבור, מנופץ; גם: חלק משלם; גם: תבואה, בָּר; גם: פתרון, פשר, על משקל: "החלום ושברו" (על פי המסופר על גדעון בספר שופטים ז 15). וכידוע, תופס "החלום" מקום נרחב הן במחקריה והן בשירתה: כגון במצגת היפה של "שירי חלום" שלה.
מכיוון שהמלה "שברו" אינה מנוקדת, יש אפשרות לקרוא אותה גם בשין שמאלית: השלם ושִׂברו. המילה: שֵׂבֶר, פירושה הוא: תוחלת ותקווה. כל האפשרויות הללו, מוסיפות לנוכחותה הכפולה והמורכבת של הכותבת בספרה: כחוקרת וכמשוררת; בפנים ובחוץ גם יחד.