בין שירה לעיון

שיחה עם רות נצר על שני ספריה החדשים
שירה: 'ריסים' (הוצאת פרדס) -  עיון: 'מסע הגיבור' (הוצאת מודן)
 
ד"ר מימי חסקין
 
פורסם ב'מאזניים'  כרך פ"ה, תשע"ב. 2011. גליון 5
 
 
 ספר השירים התשיעי שלך, 'ריסים' יצא באמצע 2011 והנה לפני גם ספר עיון חדש שלך, 'מסע הגיבור', ספר העיון הרביעי שלך, שיצא לאור בסוף הקיץ. ספרי לנו על 'ריסים'.
 אפשר לומר ששירים הם ריסים בעולם. הם שומרים על בבת עיננו, על הנפש. ושירים הם כמו ריסים: מרפרפים, כמעט בלתי מורגשים ואי אפשר בלעדיהם. הספר ממשיך לעסוק במוטיבים שבספרי הקודמים: שירים על חיות ואנשים, שירי מסע בעולם, מבט על תמונות במוזיאון, שירים שעניינם דמויות מהמיתוס והמקרא, החוויה המיסטית. לאלה מתווספים שירי 'ספיח' על מות ההורים, מחזורי שירים על השירה ועל המלים, והספר חותם בשירים כחלום.
לשירים שלך יש קרבה אינטימית עם החי והנושם, האנושי והרוחני, בטבע וביצירות אמנות, עם דמויות בהווה ודמויות מימי קדם, ועם עולם החלום וההזיה שכולם יחד הם מציאות פואטית אחת. יש שיר שלא במקרה הוא שיר הפתיחה, שבו את עוסקת בדימוי היצירה מחימר כיצירת הנפש בכלל: "הלא ימינו / כַחרס שלַשְנו והידקנו ונתַנּו בו צורה / בתעצומות נפש, בעבודה, בחומר וּלבנים,/ בקפדנות, בשוגג ובמשובה... // הלא ימינו כַחרס / שטבלנו במים / ששרפנו / בתנור היכל / לצרוף בְאש מלהיטה // ככלי החרס להכיל את ימינו / ככלי לעוּבָּר הנפש / שנותן את טעם חומריו / למימיו שלו". יש כאן הדים לדימויים האלכימיים שעליהם כתבת בספר העיון שלך 'מסע אל העצמי' שעוסק בסמלי האלכימיה: המיכל,  המים, האש המצרפת. ויש כאן גם הדים לספר החדש, 'מסע הגיבור', שמדגיש את ההשקעה הגדולה בעשיה העצמית של מסע הנפש. כל זה מנקודת המבט של היותך פסיכולוגית יונגיאנית. ספרי לנו על 'מסע הגיבור'.
הספר שמבוסס על מיתוסים ואגדות בתרבויות שונות, מנסה לאסוף יחד את האיכויות וההיבטים השונים של מסע חיי האדם בשלביו השונים, שתובעים את גיבורת הנפש שנדרשת למאבק במפלצות הנפש והמציאות, כדי לצלוח את משימות מסע החיים. ה'גיבור' מאפשר לנו להכיר את עצמנו: את יצרינו ורגשותינו, את קשיינו, נכותנו, כשלינו ופגיעותנו; ובו בזמן את יכולתנו ואת גדולתנו הנפשית והרוחנית. הגיבור האמיתי מצוי בתוכנו, וכל אדם מכיל בו גם את האנטי-גיבור, את הנכות, הסבל והטרגיות, והוא גיבור במסע חייו. הספר בוחן גם את הגיבור הלוחם, הגיבור היהיר, הגיבור המורד, גיבור הטראומה, הגיבור המנהיג, הגיבור המיסטי והשמאן, הגיבור האמן, הגיבור הביוני, הגיבור היהודי-עברי, הגיבור במזרח הרחוק, והמטפל כגיבור, ובודק מהי שיבה נכונה מהמסע.
מהו היחס בין מיתוס ושירה?
מיתוס במקורו כתוב כשירה. מכאן הביטוי מיתופואטיקה. המקרא כולו הוא שירה. מאידך, יש יצירות ספרות גדולות שנכתבו כשירה והפכו למיתוסים, למשל, הקומדיה האלוהית של דנטה ופאוסט של גיתה.
יש משהו במיתוס שמעביר תחושה שהוא דובר אמת.
המלה מיתוס, באחד מפירושיה, היא אמת. אולי בגלל שיש לנו את חווית היסוד של המקרא כאמת מכוננת, שהוא מיתוס כתוב בשירה. וגם התפילה כתובה כשירה, ושירה היא גם תפילה. הנה שיר קטן מתוך 'ריסים' שמבטא זאת: "על אבן חקקתי: / "אשאלה ממנו / מענה לשון". / כי הוא שאלתי /   –  הוא מענה לחידתי". אשאלה ממנו – כולל בו את השאֵלה-הבקשה וגם את ההשאְלה. הבקשה שהאל יתן לנו פתחון פה. שיר, כמו תפילה, הוא השאֵלה והתשובה עצמה.
כמו שספר העיון עוסק בדמויות מהמיתוס כך יש לך גם שירים על דמויות מהמיתוס היווני ומהמיתוס היהודי-מקראי: אודיסאוס, אורפאוס, שאול, יונה, אשת לוט. אפשר לחוש שאת חיה את הנושא המיתי ויש לך קשר כמעט אינטימי לדמויות העתיקות.
זה נכון. החומרים שאני כותבת עליהם מחלחלים לתוכי, הם כאנשים חיים שאני יכולה לחוש ולהרגיש. הרי הדמויות העתיקות הן אנחנו. המיתוסים הם דגמים עתיקים של התמודדויות שונות עם דילמות החיים. והשיר מאפשר לי גם לבטא את דעתי האישית ולעתים ליצור מיתוס חדש וכך לצאת נגד המיתוס, ולהראות את המילכוד שבו. למשל בשיר על אודיסאוס, הגיבור האידיאלי: "גבר בגברים / גופך לתלפיות / שזוף מלח, שמש, ים" – כתבתי גם על יופיו "שתקע גלגל בפיגום ההסטוריה". כי היופי  מאדיר את ההערצה אל הגיבור, אבל הוא גם מאפשר לאנשים להשיג מטרות דרך כריזמת יופי מקסימה במקום לפתח אישיות ערכית, וכך הוא עשוי לתקוע גלגל בהיסטוריה. ובהמשך כתבתי: "גם מפלצות התאהבו בך / תבעו את דמך"  –  המפלצת שהתאהבה באודיסאוס היא קירקי שהופכת את אנשיו לחזירים. אבל יש גם מפלצות פנימיות ש"מתאהבות" בנו, כמו חמדנות, רכושנות, קנאה, נקמנות, זללנות, וכו' – שמשתלטות עלינו באותו כוח תובעני כמו כוח ההתאהבות. לפעמים גם התאהבות היא מפלצת, כשהיא גורמת להתאהב באדם שפוגע בנו.
השיר על אורפאוס מראה את ספור אורפאוס לא מהבט המקובל של הכשלון שלו; כשלא עמד בפיתוי להביט אחורה לַשאול, וכך איבד את אהובתו לנצח, אלא מהבט אחר: של מי שהעדיף את הערגה לאשה על פני האשה הממשית, וכך "הפך את כשלונו ליש צלול",  לערגה מתמדת שמולידה את המוסיקה שלו. לכן את כותבת על אורפאוס ש"קבע את הערגה כאבן הראשה, אהובתו הפכה למנגינה". ספרי על השיר 'שָאוּל'.
השיר על שאול  מביא את הפער בין העונש הקשה של תבוסה ומוות שהוא סופו של שאול, לבין דמותו מכמירת הלב: "אנחנו אוהבים את שאול / כי גם אנחנו שואלים / מדוע השאילו אותנו לעולם הזה / ובחרו בנו למלוכת הנפש / ואחר כך נזפו בנו / ולא הקשיבו לכאבנו / ועצבותנו, אנחנו אוהבים / את שאול ולא נחדל לשאול / למה דווקא זה שהכי קרוב ללבנו הוקעה גופתו אל החומה". זה שיר על האנטי גיבור בתוכנו. אפשר לומר שהוא כמו אדם שתסביך המלוכה שלו, שאולי קיבל גיבוי על ידי האב-האל, כלומר, ההורים, שבחרו בו להיות יותר ממה שהיא יכול, הוא שגרם למפלתו. כשילד מורד ברצון ההורים הרי זה שלב חשוב בעיצוב האוטונומיה שלו על ידי רצון משלו, ואילו אצל שאול המרד - כשהוא לא הורג את הגג העמלקי כפי שהצטווה –  הופך לחטא: זה היסוד הטרגי שבו.
עכשיו כשאני קוראת את השיר מחדש אני מבינה זאת, אבל בזמן הכתיבה השיר זורם ושום חשיבה תודעתית פרשנית לא משתתפת בתהליך, תודה לאל.
בשיר על שאול יש לך טענה כנגד האמת המקראית, כך גם בשיר על יונה: "כמה אכזרית היתה השלכתו של יונה אל מלתעות הים".[...] "האל תבע שיאמין בו דווקא ברגע הנטישה".
זה מזכיר את ישו שאלוהים נוטש אותו, ואז על הצלב הוא קורא – אלי אלי למה שבקתני.
ומה לגבי דמויות אחרות בשירים שלך?
האנשים בשירים, הם האנשים היומיומיים שהם לגמרי לא גיבורים. למשל השיר על פסל הנער השולף קוץ מרגלו: "הוא לא מכפר על חטאינו / אינו קרבן, / הוא עסוק סתם כך / בכאב זעיר בכף רגלו... מדוע את הקוץ עדין אינו שולף?". בשיר אחר אני מדמה אשה על החוף ל"פנלופה סורגת מים". הדימוי ההרואי של הגיבור הדרמטי המצליח יכול יצור דימוי מכשיל אם לאורו נרצה לחיות. החכמה הגדולה היא לחיות את החיים היומיומיים, למצוא את האיכות ברגע . ואז, בהמשך השיר על החוף, "המקצב הסמוי הוא ארג עשיר / העולם הוא שיר".
גם שירי דיוקנאות אנשים הם אנשים יומיומיים שפגשת לרגע:  "אנשים מהלכים ברחוב / חוצים את האויר כמו דגים / בעברם הים נחצה לשנים / אחר כך מתאחה פצע ההליכה".
ההליכה היומיומית מזכירה כאן את חציית ים סוף, את פצע החיים וההתאחות כמהלך החיים הטבעי. מתברר ששיר כביכול קטן וסתמי, של הליכה יומיומית, מכיל משמעויות מעבר לזה. או השיר על פקידת הדואר: "העולם מובן: לכל פתק / יש שולח יש נמען"[...]"בין מטבע מעטפה / בין בול וחותמת - שערות כף ידה צומחות בשלוה".
יש לך פרק 'ארצות' שהוא שירי מסע. האם מדובר במסע מטפורי פנים-נפשי, שמקביל למה שכתבת בספר העיון 'מסע הגיבור'?
כנראה שכל מסע בעולם הוא גם מסע פנימי מבלי שנחוש. אבל דווקא כאן שירי 'ארצות' עוסקים בחוויות רגעיות שהתרחשו בנסיעות ואינם מתכוונים להיות סמל או מטפורה למשהו. למשל, שיר דמוי הייקו, שכתבתי ביפן: "שּיכורים מיין הסאקה / פרחים נשפכים / על גדותיהם / מכוס לבי".
יש לך פרק על הגיבור כאמן. מה הכוונה?
הגיבור צריך לכלוא, לאפק, לרסן את הדחפים שלו, כדי לפתח את כוח העמידות שלו נוכח קשיי החיים. אבל האמן מתמודד אחרת. הוא לא נלחם ביצר אלא הופך אותו ליצירה. זה כמו ההבדל בין להרוג את המפלצת – שזה המיתוס היהודי הנוצרי  –  לבין לרתום אותה למרכבה שלך, שזה המיתוס האלכימי.
יש לך שירים מיסטיים רבים, ובספר העיון יש פרק על הגיבור המיסטי. זה נושא שמעסיק אותך.
כן, השירה משנָה את מצב התודעה, בדומה לחוויה המיסטית. ולפעמים יש לי הרגשה שאני לא מתעדת חוויה מיסטית אלא שאני מייצרת אותה דרך השיר. זה כמו מדיטציה תוך כדי כתיבת שיר: "כאילו היה מלאך משוטט בתוכי / מרחף בבית ללא תקרה ללא קירות / מקימי מעפר אל היכלו". יש בזה משהו ממכר. רגעים אפיפניים, רגעים גדולים של התמזגות עם היקום. בספר, בפרק 'מסע הגיבור המיסטי' אני מתייחסת לערך של החוויה המיסטית, אבל גם לסכנות ההתמכרות למיסטיקה. בשירים הקטנים אני מאפשרת לעצמי את המינון הנכון שלעולם אינו מסכן אותי. הגיבור המיסטי הוא זה שהאגו שלו מבוסס מספיק כך שיוכל להרפות ממנו, לאבד אותו לשעה קלה, כדי להתמזג באינסופי ולשוב מתוכו. בשבילי השירה היא ההרפתקאה המוגנת של חוויות-על: "מישהו נשא אותה / בזרועותיו / והתנועה הזו / האינסופית / כלפי מעלה   –   / חושך התמוסס / באור".
מה היחסים בין כתיבת שירה וכתיבת עיון?
שניהם כרוכים בסקרנות, בחקרנות, בעמדת פליאה נוכח העולם ובהליכה אל האינסופי. עבורי, גם כתיבת שירה וגם כתיבה עיונית הן הכלה עצמית, הבנה עצמית ובריאה עצמית. בכל אלה יש אלמנט מרפא. הנה קטע על השירה: "שירה היא העריסה שלי. / מנמנמים בה תינוקות שנישבו. / הלא תזכור, אז / כשנשבר לב העולם".