מאמר של חגית חוף

צופים בתמונות נפשנו | חגית חוף


הקולנוע, אולי האמנות האהובה ביותר היום, עונה על צרכים נפשיים ורגשיים, על הצמא להשתייכות ועל הצורך בשחרור מרוע. ספר פסיכולוגי מנתח סרטים וצופים


נפש הקולנוע
ארכיטיפים ומיתוסים בסרטים
רסלינג, 2014, 267 עמ‘
רות נצר
 
אהבת הקולנוע שלי היא הסקרנות הבלתי נדלית להכיר את החיים כפי שהם באמת… התשוקה לחיות את החיים במלואם. את החיים שטרם חייתי", כותבת רות נצר, אנליטיקאית יונגיאנית שמטפלת וחוקרת את נבכי הנפש והלא מודע. לואי בונואל אמר כי "הקולנוע הוא מסע אל הלא מודע, כאילו הומצא לשם כך". מהו מקומה של הנפש באהבת הקולנוע שרובנו ככולנו נגועים בה?
נצר מגשרת הן בחייה והן בספרה בין האמנות לבין חיי הנפש. היא עושה זאת בלי לנתח את הסרטים לדעת ומסבירה: "האגדה, החלום והאמנות דוברים שפה סמלית והסמלים הם כפרפרים שאנו מנסים לתפוס ולפרש. ואולם ישנה סכנה שבפרשנות נמעך ונמית אותם. בעיניי", מוסיפה נצר, "הפרפר ההולך ובא כרצונו הוא גם מטפורה להשראה שברצותה באה אליי וברצותה עפה ממני והלאה – ולעולם לא תהיה שלי“.

למרות סכנת הפרשנות כתבה נצר ספר שבו אין מנוס מניתוח פרשני. הסיבה לכך נעוצה אולי בדבריה על אמונתה “בחשיבות של שמירת תפקידה של האמנות בכלל ובקולנוע בפרט בעיצוב הנפש ובהענקת התקווה“. אמונה זו מובאת גם דרך דבריו של יוגי‘ן אוניל: “האדם נולד שבור, חייו הם תיקון, חסד אלוהים הוא איחוי“. ונצר מוסיפה: “האיחוי הוא בעצם המסתורין של מעשה האמנות ועצם טבעו של הקולנוע כמעשה אמנות הוא לשרת את תהליך האיחוי, בעצם היותו“.
מאמונה זו היא יוצאת ופורשת את משנתה על פני ארבעה נושאים שהיא מאירה בפרקי הספר: על הנשי והגברי בקולנוע, על הרוע בקולנוע, על הגיבור הכול יכול בקולנוע ועל הקרבן הגואל בקולנוע. בכל פרק היא מפגישה אותנו עם סרטים שהפכו לאבני דרך.

היבריס קולנועי ופוליטי
כלי הניתוח של נצר בפרשנותה בספר זה עשויים ממילים של מקרא ותרגום. בזכות היותה אמנית – משוררת וציירת – היא משיטה את הקורא הלוך ושוב בין סרטים קלסיים שמייצגים את שפת האמנות שבקולנוע ובין הצימאון של נפש האדם למשמעות.
מטבע הדברים, יחד עם אמונתה זו היא מתייחסת בדאגה לכוח השלילי שעלול להיות לקולנוע. וולטר בנימין מייצג אסכולה של הוגים שראו היטב את השימוש ההרסני שניתן לעשות בקולנוע לשם השגת כוח: "דרך מגמות רטוריות ועיצוב מגמתי של דעת הקהל עד כדי סכנה לאבדן האמת". נצר מתייחסת לפתרונות שמספק הקולנוע ל"רוע".
היא מספרת על סרטים שבהם יכחידו את הרוע רק גיבורי־על כסופרמן, באטמן וספיידרמן. גיבורים חד ממדיים, ללא עומק או תהליך (בניגוד להארי פוטר ובסטיאן בסיפור שאינו נגמר, שעוברים התפתחות כדמויות מורכבות). גיבורי־על מכחידי רשע, שמתלבש באופן חד ממדי על "אויבי האנושות". הגיבורים מתגברים עליהם דרך "מאגיה אומניפוטנטית שמתורגמת בקולנוע לטכנולוגיה שמעבר לחוקי הטבע, בעזרת הדמיית מחשב כול יכול של יוצרי קולנוע. גיבורים שהם הטובים והאחרים הרעים, שיכולים לממש את הפנטזיות שלהם מבלי לעבור תהליך ממושך של התפתחות האישיות".
נצר מצביעה על הסכנה שניצבת בפני הקולנוען, כסכנה שקיימת אצל הפוליטיקאים להישבות בהיבריס הגדול שלהם. היבריס שבנוי על שחור ולבן כשאני הטוב והיריב הוא הרע. עולם פוליטי שמסריו חסרים את עומק המורכבויות. היא מתריעה מפני הגולם שעלול לקום על יוצרו ומציגה את הסרטים על אודות הרוע כתמרורי אזהרה לתקופה שבה הכסף, הכוח והרכוש הם תחליפי אלוהים.

מראה לעולם פנימי
אריך נוימן כתב כי "כל יצירה גדולה היא גם פיצוי לחסר הקיומי בנפש החברה או האנושות. האמן הגדול מבטא את רוח בני זמנו, היא רוח התקופה". נצר מדגישה את הצמא שיש לאדם להשתייך באופן הדוק יותר לשורשי אישיותו האמיתיים ומראה זאת דרך "סרטים שמתמודדים גם עם שאלות קיום – מאין באנו, לאן אנו הולכים, מגבלותיו וייעודו של האדם, משמעות חייו, מקומו של צלם אלוהים בנשמתו".
מה בקולנוע פותח ומאפשר זאת? לדעתה, חלק מהסיבה היא מהותו של הקולנוע. לא רק כביטוי לעולמנו החיצוני, שמשתקף דרך תפיסת העולם המערבי; עולם שמטפח בעיקר את הפונקציה החשיבתית ואת ההוכחות. היצ'קוק אמר: "ריבוע המסך חייב להיות מלא רגש". והרי מי שהולך לצפות בקולנוע לא יושב באולם רק עם כלי החשיבה שלו, הוא לוקח עמו לסרט גם את חושיו, רגשותיו והאינטואיציות שלו וחווה את הסרט גם דרכם.
למרות שאלו חוויות שירדו מגדולתן בעולם המערבי הן מראָה לעולמנו הפנימי השלם. כדברי יונג: "נפש האדם עורגת אל ביטוי שיקיף את כוליותה", והוא ממשיך: "כל צורות ההבעה שבנפש מבקשות לבוא לידי ביטוי כי רק כך אפשר לתפוס את החד פעמיות יחד עם האינסוף דרים בכפיפה אחת". הקולנוע פותח לנו הזדמנות להתמסר לחוש, להרגיש, לדעת ולא לדעת את העולם בדרך שיוצרת איזון נכון בנפש.
נצר מתארת כיצד יכול דווקא הקולנוע למוסס תפיסות סוציולוגיות שנוצקו בחיינו במשך שנים והתקבלו כאמיתות, לעקוף אותן ולהיות במגע עם עולמנו הפנימי. נפש האדם היא מקום שבו גרים בכפיפה אחת ידיעה עמוקה של הרע והטוב, הפצע והמרפא. מקום שבו ההיררכיה בין הצייד והניצוד, הגברי והנשי, החולשה והגבורה, חיים יחדיו וכל שיש לנו לעשות הוא להתבונן. היא לוקחת את הקולנוע ככלי שמרחיב את האפשרות להתבונן בנפשנו ובדרך המוסר והטוב.
נצר מביאה את אמונתה בטוב בסיסי בנפש האדם וביכולת שלו למורכבות אם יעז ויתבונן אל הצל שבתוכו. על פי יונג הצל הוא החלק הנחות והבלתי מפותח של האישיות, והוא כולל בעיקר את התכונות שנחשבות לשליליות, שאנו נוטים להתכחש להן ולהשליכן על אחרים. תפקיד המודעות להעלותן לתודעה ולשחרר מהן את האנרגיה, שאם לא כן היא עלולה להיזרק החוצה באופן עיוור (שמאל על ימין וההפך, חילונים על דתיים וההפך, ערבים על יהודים וההפך וכיו"ב). הכרת הצל היא הכרת עצמנו האמיתי, שמוצאת בקולנוע דרך להתבונן בשחקנים המציגים דמויות בעלות תכונות שליליות שלא במנותק מאיתנו.

טוב הלב האנושי
איך ישיב לנו הקולנוע את מבטנו שלנו, תוך שאנו מתבוננים על מסך שעליו מוקרן מבטו של הבמאי ותפיסת עולמו? נצר מצטטת את הקולנוען טרקובסקי שכמוה מאמין "שטוב הלב האנושי והאהבה הפשוטה בין בני אדם הם שיכולים להציל את העולם מהאיום של הרס האנושות". היא אומרת שהקולנוע שמרבה להלעיט אותנו באלימות וברוע מדי פעם גם מזכיר לנו את האפשרות לטוב שבקרקעית נשמתנו.
רולאן בארת התייחס לקולנוע כאל דיבור, "כצורה להשיב לעצמנו את הדיבור המושתק, המדוכא, המושלך, כדרך לדיאלוג חיצוני ופנימי… ולתמלל אותו כך שיתאים לתמונת נפשנו". מהו הצורך באותו דיבור, שואלת נצר, "הדיבור אינו רק אמירת מילים. הדיבור הוא כל מה שמתרחש במרחב ובשדה המעבר שהדיאלוג מתרחש בו. הוא… המתווך, הגורם שמאפשר מפגש. הוא מה שבין דמות לדמות, בין אדם לאדם, בין מטפל למטופל… בין המודע ללא מודע, בין המציאות לדמיון. הוא מה שמתרחש בין יצירת האומנות לנמען, לקורא, לצופה… הקולנוע הוא כשליח האלים, הרמס שבמטהו המכונף מאחד בין כל החלקים האלו שמבקשים איחוד".
לתפיסתה של נצר יש דבר מה בקולנוע שיכול לאחד את כל הפיצולים האלו. את חשיבותו של הקולנוע באיחוד הניגודים היא מביאה דרך הסרט "דבר אליה" של אלמודובר, שהוא אחד הסרטים שניתחה בפרק על אודות הגברי והנשי בקולנוע. היא סבורה שהתביעה "דבר אליה!" אמנם לא מצליחה להתממש בין הגברים לנשים בסרט, אבל מצליחה להתממש בין הצופים לבין הסרט.
בספרה צוללת נצר במעמקי סרטים בלי שיינגעו ומציגה את החוויה הקולנועית בהילוך איטי, כהתנגשות בין הרגע שחווה הצופה בקולנוע ובין הרגע שבו הוא פוגש את עצמו. שני הרגעים מתלכדים כבמכת ברק, מטשטשים את התחומים, נצרבים באין סוף כשהרגע כמוהו כנצח, והנצח כמוהו כרגע. ספרה של רות נצר מזכיר לי כיתוב של פליני, שאייר דמות אישה מסרטו: "התמונה הזאת היא אמיתית יותר מהאמת עצמה".
חגית
חוף היא משוררת ואנליטיקאית יונגיאנית

פורסם במקור ראשון שבת 30.1.15




30
 

אהבת הקולנוע שלי היא הסקרנות הבלתי נדלית להכיר את החיים כפי שהם באמת… התשוקה לחיות את החיים במלואם. את החיים שטרם חייתי", כותבת רות נצר, אנליטיקאית יונגיאנית שמטפלת וחוקרת את נבכי הנפש והלא מודע. לואי בונואל אמר כי "הקולנוע הוא מסע אל הלא מודע, כאילו הומצא לשם כך". מהו מקומה של הנפש באהבת הקולנוע שרובנו ככולנו נגועים בה?

נצר מגשרת הן בחייה והן בספרה בין האמנות לבין חיי הנפש. היא עושה זאת בלי לנתח את הסרטים לדעת ומסבירה: "האגדה, החלום והאמנות דוברים שפה סמלית והסמלים הם כפרפרים שאנו מנסים לתפוס ולפרש. ואולם ישנה סכנה שבפרשנות נמעך ונמית אותם. בעיניי", מוסיפה נצר, "הפרפר ההולך ובא כרצונו הוא גם מטפורה להשראה שברצותה באה אליי וברצותה עפה ממני והלאה – ולעולם לא תהיה שלי“.

למרות סכנת הפרשנות כתבה נצר ספר שבו אין מנוס מניתוח פרשני. הסיבה לכך נעוצה אולי בדבריה על אמונתה “בחשיבות של שמירת תפקידה של האמנות בכלל ובקולנוע בפרט בעיצוב הנפש ובהענקת התקווה“. אמונה זו מובאת גם דרך דבריו של יוגי‘ן אוניל: “האדם נולד שבור, חייו הם תיקון, חסד אלוהים הוא איחוי“. ונצר מוסיפה: “האיחוי הוא בעצם המסתורין של מעשה האמנות ועצם טבעו של הקולנוע כמעשה אמנות הוא לשרת את תהליך האיחוי, בעצם היותו“.

מאמונה זו היא יוצאת ופורשת את משנתה על פני ארבעה נושאים שהיא מאירה בפרקי הספר: על הנשי והגברי בקולנוע, על הרוע בקולנוע, על הגיבור הכול יכול בקולנוע ועל הקרבן הגואל בקולנוע. בכל פרק היא מפגישה אותנו עם סרטים שהפכו לאבני דרך.

היבריס קולנועי ופוליטי

כלי הניתוח של נצר בפרשנותה בספר זה עשויים ממילים של מקרא ותרגום. בזכות היותה אמנית – משוררת וציירת – היא משיטה את הקורא הלוך ושוב בין סרטים קלסיים שמייצגים את שפת האמנות שבקולנוע ובין הצימאון של נפש האדם למשמעות.

מטבע הדברים, יחד עם אמונתה זו היא מתייחסת בדאגה לכוח השלילי שעלול להיות לקולנוע. וולטר בנימין מייצג אסכולה של הוגים שראו היטב את השימוש ההרסני שניתן לעשות בקולנוע לשם השגת כוח: "דרך מגמות רטוריות ועיצוב מגמתי של דעת הקהל עד כדי סכנה לאבדן האמת". נצר מתייחסת לפתרונות שמספק הקולנוע ל"רוע".

היא מספרת על סרטים שבהם יכחידו את הרוע רק גיבורי־על כסופרמן, באטמן וספיידרמן. גיבורים חד ממדיים, ללא עומק או תהליך (בניגוד להארי פוטר ובסטיאן בסיפור שאינו נגמר, שעוברים התפתחות כדמויות מורכבות). גיבורי־על מכחידי רשע, שמתלבש באופן חד ממדי על "אויבי האנושות". הגיבורים מתגברים עליהם דרך "מאגיה אומניפוטנטית שמתורגמת בקולנוע לטכנולוגיה שמעבר לחוקי הטבע, בעזרת הדמיית מחשב כול יכול של יוצרי קולנוע. גיבורים שהם הטובים והאחרים הרעים, שיכולים לממש את הפנטזיות שלהם מבלי לעבור תהליך ממושך של התפתחות האישיות".

נצר מצביעה על הסכנה שניצבת בפני הקולנוען, כסכנה שקיימת אצל הפוליטיקאים להישבות בהיבריס הגדול שלהם. היבריס שבנוי על שחור ולבן כשאני הטוב והיריב הוא הרע. עולם פוליטי שמסריו חסרים את עומק המורכבויות. היא מתריעה מפני הגולם שעלול לקום על יוצרו ומציגה את הסרטים על אודות הרוע כתמרורי אזהרה לתקופה שבה הכסף, הכוח והרכוש הם תחליפי אלוהים.

מראה לעולם פנימי

אריך נוימן כתב כי "כל יצירה גדולה היא גם פיצוי לחסר הקיומי בנפש החברה או האנושות. האמן הגדול מבטא את רוח בני זמנו, היא רוח התקופה". נצר מדגישה את הצמא שיש לאדם להשתייך באופן הדוק יותר לשורשי אישיותו האמיתיים ומראה זאת דרך "סרטים שמתמודדים גם עם שאלות קיום – מאין באנו, לאן אנו הולכים, מגבלותיו וייעודו של האדם, משמעות חייו, מקומו של צלם אלוהים בנשמתו".

מה בקולנוע פותח ומאפשר זאת? לדעתה, חלק מהסיבה היא מהותו של הקולנוע. לא רק כביטוי לעולמנו החיצוני, שמשתקף דרך תפיסת העולם המערבי; עולם שמטפח בעיקר את הפונקציה החשיבתית ואת ההוכחות. היצ'קוק אמר: "ריבוע המסך חייב להיות מלא רגש". והרי מי שהולך לצפות בקולנוע לא יושב באולם רק עם כלי החשיבה שלו, הוא לוקח עמו לסרט גם את חושיו, רגשותיו והאינטואיציות שלו וחווה את הסרט גם דרכם.

למרות שאלו חוויות שירדו מגדולתן בעולם המערבי הן מראָה לעולמנו הפנימי השלם. כדברי יונג: "נפש האדם עורגת אל ביטוי שיקיף את כוליותה", והוא ממשיך: "כל צורות ההבעה שבנפש מבקשות לבוא לידי ביטוי כי רק כך אפשר לתפוס את החד פעמיות יחד עם האינסוף דרים בכפיפה אחת". הקולנוע פותח לנו הזדמנות להתמסר לחוש, להרגיש, לדעת ולא לדעת את העולם בדרך שיוצרת איזון נכון בנפש.

נצר מתארת כיצד יכול דווקא הקולנוע למוסס תפיסות סוציולוגיות שנוצקו בחיינו במשך שנים והתקבלו כאמיתות, לעקוף אותן ולהיות במגע עם עולמנו הפנימי. נפש האדם היא מקום שבו גרים בכפיפה אחת ידיעה עמוקה של הרע והטוב, הפצע והמרפא. מקום שבו ההיררכיה בין הצייד והניצוד, הגברי והנשי, החולשה והגבורה, חיים יחדיו וכל שיש לנו לעשות הוא להתבונן. היא לוקחת את הקולנוע ככלי שמרחיב את האפשרות להתבונן בנפשנו ובדרך המוסר והטוב.

נצר מביאה את אמונתה בטוב בסיסי בנפש האדם וביכולת שלו למורכבות אם יעז ויתבונן אל הצל שבתוכו. על פי יונג הצל הוא החלק הנחות והבלתי מפותח של האישיות, והוא כולל בעיקר את התכונות שנחשבות לשליליות, שאנו נוטים להתכחש להן ולהשליכן על אחרים. תפקיד המודעות להעלותן לתודעה ולשחרר מהן את האנרגיה, שאם לא כן היא עלולה להיזרק החוצה באופן עיוור (שמאל על ימין וההפך, חילונים על דתיים וההפך, ערבים על יהודים וההפך וכיו"ב). הכרת הצל היא הכרת עצמנו האמיתי, שמוצאת בקולנוע דרך להתבונן בשחקנים המציגים דמויות בעלות תכונות שליליות שלא במנותק מאיתנו.

טוב הלב האנושי

איך ישיב לנו הקולנוע את מבטנו שלנו, תוך שאנו מתבוננים על מסך שעליו מוקרן מבטו של הבמאי ותפיסת עולמו? נצר מצטטת את הקולנוען טרקובסקי שכמוה מאמין "שטוב הלב האנושי והאהבה הפשוטה בין בני אדם הם שיכולים להציל את העולם מהאיום של הרס האנושות". היא אומרת שהקולנוע שמרבה להלעיט אותנו באלימות וברוע מדי פעם גם מזכיר לנו את האפשרות לטוב שבקרקעית נשמתנו.

רולאן בארת התייחס לקולנוע כאל דיבור, "כצורה להשיב לעצמנו את הדיבור המושתק, המדוכא, המושלך, כדרך לדיאלוג חיצוני ופנימי… ולתמלל אותו כך שיתאים לתמונת נפשנו". מהו הצורך באותו דיבור, שואלת נצר, "הדיבור אינו רק אמירת מילים. הדיבור הוא כל מה שמתרחש במרחב ובשדה המעבר שהדיאלוג מתרחש בו. הוא… המתווך, הגורם שמאפשר מפגש. הוא מה שבין דמות לדמות, בין אדם לאדם, בין מטפל למטופל… בין המודע ללא מודע, בין המציאות לדמיון. הוא מה שמתרחש בין יצירת האומנות לנמען, לקורא, לצופה… הקולנוע הוא כשליח האלים, הרמס שבמטהו המכונף מאחד בין כל החלקים האלו שמבקשים איחוד".

לתפיסתה של נצר יש דבר מה בקולנוע שיכול לאחד את כל הפיצולים האלו. את חשיבותו של הקולנוע באיחוד הניגודים היא מביאה דרך הסרט "דבר אליה" של אלמודובר, שהוא אחד הסרטים שניתחה בפרק על אודות הגברי והנשי בקולנוע. היא סבורה שהתביעה "דבר אליה!" אמנם לא מצליחה להתממש בין הגברים לנשים בסרט, אבל מצליחה להתממש בין הצופים לבין הסרט.

בספרה צוללת נצר במעמקי סרטים בלי שיינגעו ומציגה את החוויה הקולנועית בהילוך איטי, כהתנגשות בין הרגע שחווה הצופה בקולנוע ובין הרגע שבו הוא פוגש את עצמו. שני הרגעים מתלכדים כבמכת ברק, מטשטשים את התחומים, נצרבים באין סוף כשהרגע כמוהו כנצח, והנצח כמוהו כרגע. ספרה של רות נצר מזכיר לי כיתוב של פליני, שאייר דמות אישה מסרטו: "התמונה הזאת היא אמיתית יותר מהאמת עצמה".

חגית חוף היא משוררת ואנליטיקאית יונגיאנית