שירי גלריה

שירי גלריה - מוזיאון

רות נצר

ממנטו מורי או טבע דומם

זמן רב צפה

בשינויים הדקים

(הילת העצמים

פנימיותם)

כלי החרס המחוספסים

שקיפות הענבים

הפשתן, האגס

"שבחי האור היומיומי

של האור היורד על טבע דומם"

מֶמֶנטו מוֹרי – אמר הצייר.

(זכור את יום המוות. מתוך: הרמס ושירים אחרים. הקבוץ המאוחד. עמ' 50)

ציור פלמי: בית

זה המקום ממנו מסתכלים על העולם:

פניך נאספות בהרהור איטי

לתנועת יד בשולי הבגד

מה נשאר? קדרת חרס, ריח תפוחים, חלב זהוב

הלך-רוח עמום העלה זכר רדום של אם.

האם היתה אי פעם אם?

(מתוך: הרמס ושירים אחרים. הקבוץ המאוחד. עמ' 50)

בית

1.

פרחים, פירות, מפת ברוקד מרושלה,

אור זרוק אל קערת החרס.

זה הבית,

זה הבית.

תפוח סזני מלא את ידי

את עיני, מבטיח את

שורשי הבית, רוך ישן

מערה לבו אל

כריזנטמות

באגרטל.

1. יותר מאור החלון
   השתקפותו בשלחן הבוהק.
   נפש היער בעץ דמום
   ספון לתפארה.
   
   ( מתוך: בקר אפריל. ספרית פועלים. עמ' 23)
   
   
   
   מתוך 'שחרית'
   
   
   תמונת דלפט - וורמיר
   
   
   אני מתבוננת בפרוּסט
   המתבונן בברגוֹט, בהיותם
   מתפעמים (בהתקף מוות)
   מול 'פאה צהובה קטנה של קיר'
   
   בתמונת העיר דֶלפְט
   של וורמיר, בה עומדות שתי נשים
   מתבוננות בעיר המתבוננת
   בעצמה במים
   
   התמונה צלולה מטוהר. מי ישים לבו
   שבמרכז התמונה תעלה עמוקה של אפלה?
   וריח עובש קלוש מקיף את הקירות
   מלווה סרחון דגים בדרכם לשוק.
   
   שיחת הנשים עטויות השביס אודות פרטי היומיום
   תסיח מבטנו מכל זה, וכן העננים
   המתגבהים מנשוא
   
   
   מחוה לגן-גוך
   
   ואם בהכרח הפחד
   ואם בהכרח המפנה
   מעביר תבניות רחמים
   תחת ידו, כותב אותנו
   סימנים בעולם.
   דמדומים ברוכים הם אשר
   יתוועדו בשמו
   
   (מתוך: בקר אפריל. ספרית פועלים. עמ' 53).
   
   
   וינסנט / ון-גוך
   
   וינסנט, מה לא אמרו עליך –
   שהיית משוגע
   שעורבים התקיפו אותך.
   
   משום שחיית בעולם
   שטרם הגיע, שהיית מסור
   לצבע העז.
   לא שמרת עצמך מהאור הגדול
   שנותן טעם לחיים.
   
   במוזיאון מטרופוליטן בניו-יורק ראיתי ציור שלך.
   מהעדר אמצעים ציירת עליו בשני הצדדים:
   מצדו האחד כפריים קודרים לובשי שחורים.
   מהצד השני בערו פניך הזהובים.
   
   ( הגוף היחיד. הוצאת ספרא. עמ' 95).
   
   
   
   מתוך 'ריסים' :
   
   
   מדלן לאור הנר
   
   1.
   ג'ורג' דה לה-טוּר, במאה ה-17
   ציֵר אשה שרק את עורפה הצח המתארך
   נוכל לראות.
   בין ברכיה גולגולת.
   היא מתבוננת בהשתקפות שלהבת נר בַּמָראָה.
   
   2.
   שמעתי חלום של אשה
   שחלמה את השתקפות הנר הדולק.
   החלום הודיע על מותה.
   על אור הנפש העתידה לבעור
   במקום אחר.
   
   3.
   חמשים שנה לפָנַי
   כתב המשורר הצרפתי רֵנֵה שֵאר
   על התמונה.
   רֵנֵה כבר איננו.
   מדלן עודה כאן.
   
   
   
   אל גרקו
   
   1.
   מבט בוער, זָקָן לבן, פנים מצומקות.
   גלימתו האצילית בוורוד ארגמני רעיל.
   אצבעותיו הארוכות נאחזות בעוורון
   בזבובי הכתב השחורים שמציפים את הנייר
   כאילו שהם אמת קדושה
   
   
   
   2.
   בוהק אחוז בסבך קרעי עננים שחורים
   מוארים בזוהר גאולה מעל טולדו.
   במרכז התמונה אני מדמה אייל אפל נחבא בוואדי
   מתוך קרניו המסתעפות משתרגים
   בניני עיר לבנה. צומחים מבין הגבעות.
   
   
   פורטרט של האב ג'ובאני
   
   צויר על ידי פיליפ דה-שמפיין
   במאה ה- 17.
   תלוי בפינה נידחת במוזיאון.
   (בגדיו שחורים. הצווארון לבן)
   
   הוא חי.
   מתבונן בי.
   
   מאות שנים חיכיתי לָך –
   אומרות עיניו הקונדסיות.
   בואי אל חדרי
   אטעימך ממנעמי גופי
   
   
   
   אשה מָאוּרית במטבח. ציור של וואלסקז. מאה 17
   
   ארכע מאות שנה היא רוכנת
   על שולחן המטבח.
   מאורית כהת פנים.
   
   סביבה כדי חרס מזוגגים למחצה.
   עלי ומכתש, סל קלוע.
   
   השביס בראשה מואר
   מאציל ברכת אלוה.
   
   ארבע מאות שנה במטבח האפל
   היא רוכנת.
   טרם סיימה להתפלל.
   
   קערת נחושת מוטלת לצידה.
   אור בוקע מפנימַהּ.
   
   
   פסל הנער השולף קוץ מרגלו
   
   הוא לא תלוי על צלב.
   סבלו אינו הרואי.
   בסך הכל נער
   שמנסה לשלוף קוץ מכף רגלו
   כבר אלפיים שנה
   מאז פיסלו אותו ברומי
   העתיקה.
   
   הוא לא מכפר על חטאינו.
   אינו קורבן.
   הוא עסוק סתם כך בעצמו
   בכאב זעיר בכף רגלו.
   
   איש לא נמצא לידו.
   הכל כאן רגעי, חולף.
   מדוע את הקוץ עדיין אינו שולף?
   
   
   מרתה בציורי פְנים-בית של פייר בונאר
   
   
   מרתה פותחת דלת, יושבת, מתבוננת,
   מוזגת תה, ידיה בחיקה, הכלב לידה.
   האח, הוילון, הקערות, מפת השלחן, הפירות.
   הרגע העמוק, האור, הצבע –
   
   זה הבית
   הכל כאן
   החלון הוא פנים-חוץ פולש אל הגן.
   
   הציורים במסדרון סביב הפטיו.
   בפטיו העגול מזרקה אינסופית.
   המבט נישא אל תקרת הזכוכית.
   כל הקוים זורמים למרכז.
   הכל אחד.
   
   
   
   מתוך 'אשה – שירים ורישומים' :ניקה
   
   פֶּסֶל הָאֵלָה נִיקֶה, בַּפַּרְתֶּנוֹן בְּאָתוּנָה
   נִיקֶה רוֹכֶנֶת
   לִרְכֹּס סַנְדָּל אוֹ לִפְרֹף אוֹתוֹ
   תְּנוּעָה שׁוּלִית אַגָּבִית
   פְּזוּרַת נֶפֶשׁ
   צָפָה בַּאֲוִיר שָׁקוּף
   שֶׁל הִרְהוּרִים
   מְרֻשֶּׁלֶת, רְדוּמָה כִּמְעַט
   יָד מְגַשֶּׁשֶׁת
   תּוֹעָה
   רֶגַע כִּמְעַט הַסַּנְדָּל –
   
   פְּרוֹפִיל רֹאשָׁהּ
   בָּאֶבֶן
   תְּנוּעַת יְקִיצָה אֲלַכְסוֹנִית.
   תְּנוּעַת צַוָּאר.
   
   
   הַחַלְבָּנִית, וֶרְמֵרבְּדַבְּרֵנוּ עַל שֶׁפַע מְקֻדָּשׁ אֲנִי רוֹאָה
   אֶת הֶחָלָב נִגָּר בַּתְּמוּנָה –
   הַצָּהֹב הָעַז שֶׁל שִׂמְלָתָהּ
   הוּמַר לְזָהָב טָהוֹר (בּוֹעֵר כְּאוֹר עַל לֶחֶם
   פָּרִיךְ רֵיחָנִי בְּמִקְלַעַת נְצָרִים)
   
   מוֹזֶגֶת הֶחָלָב הִיא עַמּוּד הַתָּוֶךְ
   יַצִּיבָה, אֵם גְּדוֹלָה
   מַעֲנִיקָה חֲלָבָהּ
   (יֵין גּוּפָהּ שֶׁל הָאֵלָה)
   
   מַבָּטָהּ הַמְרֻכָּז מוֹלִיךְ אֶל מֶרְכַּז הַתְּמוּנָה
   אֶל הַקִּלּוּחַ הַדַּק שֶׁל הֶחָלָב
   – קִלּוּחַ אֵינְסוֹפִי שֶׁל אֶלִיקְסִיר –
   
   נָחָשׁ חֲלָבִי מֵגִיחַ מִן הַכַּד הָרַחְמִי
   מַפְרֶה אֶת כַּד גּוּפָהּ
   וּמֵת בָּהּ
   נוֹלָד בָּהּ
   מֵזִין עַצְמוֹ –
   נְחַשׁ נְהָרוֹת הָאוֹר
   שֶׁהָאִשָּׁה מוֹלֶכֶת מִתּוֹכוֹ
   נָחָשׁ בִּלְתִּי נִרְאֶה, זָהָב לָבָן
   
   
   
   בַּת שֶׁבַע רוֹחֶצֶת – רֶמְבְּרַנְדְט
   בַּת שֶׁבַע רוֹחֶצֶת – רֶמְבְּרַנְדְט
   לִכְאוֹרָה, מַבָּטָהּ הַמְעֻדָּן, אוֹ כֻּתָּנְתָּהּ הַמֻּפְשֶׁלֶת
   הֵם אֲשֶׁר יָסֵבּוּ מַבָּטֵךְ אֶל גִּלּוּי יְרֵכַיִם –
   עַמּוּדֵי שַׁיִשׁ טוֹבְלִים בְּתַבְעֵרָה.
   
   אָז נִשְׁפַּךְ עַל הַיָּד הָרוֹשֶׁמֶת
   מְעַט אוֹר אֶפְשָׁרִי. עִקַּר הַמַּבָּט
   יוּסַט תָּמִיד אֶל פְּרָט שׁוּלִי –
   מֵצַח הָאֵם, הַכּוֹבַע, אוֹ כַּף רֶגֶל נִכְלְמָה
   מוּאֶרֶת בִּזְהַב הַבַּד הַנּוֹשֵׁר מִן הַשֻּׁלְחָן.
   
   צִיּוּר שֶׁמֶן –דְּיוֹקַן אִשָּׁה מַבִּיטָה בְּאִישׁ
   אִשָּׁה מַבִּיטָה בְּאִישׁ.
   הָאִישׁ מַבִּיט בָּהּ.
   אֵיךְ בְּגוּפָהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנִים
   חֲרִיצֵי תִּמָּהוֹן
   וְהַפְּחָדִים שֶׁל נָשִׁים וּגְבָרִים
   זֶה מִזֶּה.
   אִשָּׁה מַבִּיטָה בְּאִישׁ.
   הָאִישׁ מַבִּיט בָּהּ.
   אֵיךְ בְּגוּפָהּ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנִים
   חֲרִיצֵי תִּמָּהוֹן
   וְהַפְּחָדִים שֶׁל נָשִׁים וּגְבָרִים
   זֶה מִזֶּה.
   
   נָשִׁים עוֹבְדוֹת בַּשָּׂדֶהאוּלַי פַּעַם אֶכְתֹּב עַל נָשִׁים כְּפוּפוֹתבְּפַּסְטוֹרָלָה שֶׁל שְׂדֵה מִילֶה, כִּבְדוֹת גּוּףמְחֻתָּלוֹת צִבְעוֹנִין, מְלַקְּטוֹת בֻּלְבּוּסִיןלִתְמוּנַת וַן־גּוֹךְ. וְהָאָשָׁם עַל רֶגֶשׁ אֶסְתֶּטִי הַנּוֹלָדמִגַּב מִתְבַּקֵּעַשֶׁל נָשִׁים כְּפוּפוֹת בַּשָּׂדֶה.
   
   מתוך 'עקבות' :
   
   קַסְפַּר דֵיִויד פְרִידְרִיךְקַסְפַּר דֵיוִיד פְרִידְרִיךְ
   צַיָּר שֶׁל מֶלַנְכּוֹלְיָה צְפוֹנִית
   וְנוֹפֵי מִסְתּוֹרִין
   צִיֵּר לִפְנֵי מָאתַיִם שָׁנָה
   עֵץ עִם עוֹרְבִים.
   
   הִנֵּה הָעוֹרְבִים. הִנֵּה הָעֵץ.
   – אֵימָה כֵּהָה אוֹחֶזֶת
   בְּשָׁרָשָׁיו –
   
   הָעֵץ הַנִּסְעָר נָס עַל נַפְשׁוֹ
   שַׂעֲרוֹתָיו הַמַּזְהִיבוֹת מִתְנוֹפְפוֹת לְאָחוֹר
   דּוֹלְקוֹת אַחַר הָאוֹר
   נִכְסָפוֹת לַשְּׁקִיעָה
   לְתַבְעֵרַת עוֹרְבִים דַּקָּה
   
   
   הַצַּיָּר יִשְׂרָאֶלְ'סהַצַּיָּר יִשְׂרָאֶלְ'ס
   יִשְׂרָאֶלְ'ס, צַיָּר שֶׁעִנְיָנוֹ בָּאָדָם, הִרְבָּה לְצַיֵּר
   חַיֵּי יוֹם־יוֹם פְּשׁוּטִים וְקָשִׁים שֶׁל אִכָּרִים וְדַיָּגִים:
   אִשָּׁה, חָתוּל וְקַעֲרַת חָלָב, יָם אַחֲרֵי סְעָרָה,
   דַּיָּגִים פּוֹרְסִים רֶשֶׁת לְאוֹר יָרֵחַ, נָשִׁים
   מְתַקְּנוֹת רְשָׁתוֹת, אִישׁ גּוֹרֵר סִירָה.
   
   הַדְּמֻיּוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם צוֹפוֹת לָאֹפֶק,
   מְצַפּוֹת לַדַּיָּג שֶׁיָּשׁוּב.
   גִּבּוֹרָיו שֶׁל יִשְׂרָאֵֶלְ'ס הֵם הָאוֹר וְהָאָדָם.
   הָאוֹר הַשָּׁקֵט הוּא חֶסֶד. הָאוֹר
   מְרַחֵף סְבִיב תְּמוּנוֹתָיו כְּיָדִיד
   שֻׁתָּף לַצַּעַר הַמְנַחֵם בְּעֶצֶם נוֹכְחוּתוֹ.
   קִרְבָתוֹ מְגִנָּה מִפְּנֵי הַיֵּאוּשׁ.
   
   הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מְצַיֵּר אֵינָם מֵישִׁירִים מַבָּט אֶל הַצּוֹפֶה.
   הֵם דְּמוּמִים. יְדֵיהֶם סְמוּכוֹת לַגּוּף. הֵם קַשּׁוּבִים
   זֶה לְזֶה וְלַדְּמָמָה שֶׁל הַחַיִּים עַצְמָם
   לְהִתְרַחֲשׁוּת חֲשָׁאִית כְּשֶׁהֵם לְיַד שֻׁלְחַן הַסְּעוּדָה,
   מְתַקְּנִים רְשָׁתוֹת, הוֹלְכִים יַחַד
   
   אֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִים כְּמוֹ עוֹמְדִים בִּמְקוֹמָם וְהָאוֹר אִתָּם.
   הַדְּמֻיּוֹת עֲמוּמוֹת, עֲשִׁירוֹת בְּגוֹנֵי אָפֹר וְאוֹר.
   קִרְבַת הַגְּוָנִים זֶה לְזֶה הִיא הָאַחְדוּת שֶׁבְּתַשְׁתִּית הַכֹּל
   שֶׁהִיא הָאַחֲוָה, אַחֲוַת הַלֵּב שֶׁל הַצַּיָּר עִם הָאָדָם בִּבְדִידוּתוֹ,
   וְהַחַיִּים כְּמוֹת שֶׁהֵם, מֵעֵבֶר לַסֵּבֶל, בְּפַשְׁטוּת חוֹמֶלֶת שֶׁל קַבָּלַת גּוֹרָל
   כִּי תָּמִיד בַּתְּמוּנָה יֵשׁ מֶרְחָב שֶׁל נוֹף, שָׁמַיִם, יָם, אוֹ הַבַּיִת עַצְמוֹ
   
   וְהָאָדָם נָטוּעַ בְּשַׁיָּכוּת גְּדוֹלָה מִמֶּנּוּ. בַּפַּכִּים הַקְּטַנִּים שֶׁהֵם הַחַיִּים –
   רֶגַע יְשִׁיבָה, הֲלִיכָה, אֲכִילָה, שׁוּם פְּרָט אֵינוֹ שׁוּלִי, הַכֹּל רָאוּי וּמַמָּשִׁי –
   אֲרִיג הַשִּׂמְלָה, קַנְקַן הֶחָלָב, הַצַּלָּחוֹת עַל הַמַּדָּף, מַשְׁקוֹף הָעֵץ
   הַמְחֻסְפָּס, אֲרִיחֵי הָרִצְפָּה הָאֲדַמְדַּמִּים, הַוִּילוֹן, הָעֵץ הַמִּשְׁתַּקֵּף בַּחַלּוֹן.
   
   אָנוּ צוֹפִים בַּיָּם, בַּשָּׁמַיִם, מִתּוֹךְ עֵינֵיהֶן שֶׁל דְּמֻיּוֹתָיו
   מִתְבּוֹנְנִים בֶּחָתוּל מִתּוֹךְ עֵינֵי הָאִשָּׁה הַסּוֹרֶגֶת הַמִּתְבּוֹנֶנֶת בּוֹ
   מִתְבּוֹנְנִים בַּיָּם מִתּוֹךְ עֵינֵי הַנָּשִׁים הַמִּתְבּוֹנְנוֹת בּוֹ
   וְהָאוֹר הֶעָמוּם הַמְעֻרְפָּל שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ הַיָּרֵחַ מִתְבּוֹנֵן בָּנוּ,
   עוֹטֵף אוֹתָנוּ. הַצִּיּוּר חַי אֶת חַיָּיו שֶׁלּוֹ,
   אֵינוֹ רוֹצֶה דָּבָר.
   
   
   
   טוּלוּז לוּטְרֶק 1 – צִיּוּרֵי נָשִׁים
   צִיּוּר שֶׁל מַבָּט זְנוּתִי, שַׁד מְפַתֶּה
   כִּיפוּף הַגֵּו הַסּוֹטֶה.
   אַף מְחֻדָּד. קַו נֶחְרָץ בּוֹטֶה –
   
   זוֹ הַהַתְרָסָה שֶׁלִּי בִּפְנֵי הָעוֹלָם:
   אֲנִי קַיָּם!
   
   קֹצֶר הַקּוֹמָה שֶׁלִּי רוֹאֶה
   מַה שֶׁזְּנַחְתֶּם מִכְּבָר –
   שֵׂעָר מְפֻזָּר. יֹפִי נָשִׁי נִסְעָר.
   גּוּף מַר מַזְקִין נִבְזֶה.
   רֶגֶל, נַעַל, זֵעָה, פֶּה.
   
   אֲנִי רוֹאֶה
   אֶת הַמְכֹעָר אֶת הַיָּפֶה
   
   
   טוּלוּז לוּטְרֶק 2 – מִכְתָּב לְאַבָּא
   
   "אֲנִי מְאֻשְׁפָּז
   וְכָל הַמְאֻשְׁפָּז מֵת".
   שְׁלַח לִי אֶת סֵפֶר הַבַּזִּים
   שַׁחְרֵר אֶת תְּנוּעָתָן הָעַזָּה שֶׁל הַצִּפֳּרִים.
   גּוּפִי מְעֻוָּת מִתְּשׁוּקָה.
   אֵשֵׁב לְיַד טִירַת הַמִּשְׁפָּחָה בַּכְּפָר
   לְפָנַי כּוֹס אַבְּסִינְת.
   הִנְנִי יְדִידָן הַנֶּאֱמָן שֶׁל הַזּוֹנוֹת.
   מִישֶׁהוּ מִתְבּוֹנֵן בִּי מִתּוֹךְ מוֹתִי
   
   
   
   הֲכִי מְצִיאוּת (צִיּוּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל הִירְשֶׁנְבֶּרְג)
   בָּרוּר שֶׁאֲנִי רוֹאֶה שְׁנֵי לִימוֹנִים
   וְקַנְקַן מַיִם.
   
   שֵׁם הַתְּמוּנָה:
   'שְׁנֵי לִימוֹנִים וְקַנְקַן מַיִם'.
   
   הַלִּימוֹנִים הַסִּיאָמִיִּים
   נְמוֹגִים בְּאוֹר הַזְּכוּכִית
   
   רֵיחָם הַלִּימוֹנִי סָפוּג
   בִּקְלִפָּה גַּבְשׁוּשִׁית
   
   טַעַם הַמַּיִם
   בְּמַגְיָה
   שֶׁל הֲכִי מְצִיאוּת שֶׁיֵּשׁ –
   
   בִּשְׁנֵי לִימוֹנִים וְקַנְקַן מַיִם.
   
   
   
   מִשְׂחֲקֵי הַקְּלָפִים (צִיּוּר שֶׁל סֶזָאן)
   
   בַּקְבּוּק מַשְׁקֶה מַפְרִיד בֵּינֵיהֶם.
   שְׁנֵי גְּבָרִים זָרִים יוֹשְׁבִים זֶה מוּל זֶה.
   יָדַיִם מְגֻשָּׁמוֹת אוֹחֲזוֹת קְלָפִים
   כְּמוֹ מַטְמוֹן.
   אֹדֶם פָּנִים סְמוּקוֹת מֻשְׁלָךְ עַל שֻׁלְחָן, וִילוֹן,
   כְּתָלִים, דֶּלְפֵּק, כִּסֵּא.
   אֵין מַה לְּהַפְסִיד. מִקְטֹרֶן מָהוּהַּ, זֵעָה חֲמַצְמַצָּה,
   רֵיחַ סִיגַרְיוֹת זוֹלוֹת, כִּתְמֵי קָפֶה.
   אֵדֵי אַלְכּוֹהוֹל מְסַמְּמִים, מְיַבְּשִׁים אֶת הַפֶּה, אֶת הַגָּרוֹן.
   בְּדִידוּת נְכֵאָה מַאֲפִילָה אֶת חוֹרֵי הָעֵינַיִם.
   "מֶלְצַר! עוֹד מַשְׁקֶה!"
   
   
   
   תְּמוּנָה שֶׁל מַגְרִיט
   
   פִּטְמָה אַגָּסִית שְׁקוּפָה בְּתוֹךְ מִינְק אֲפַרְפַּר
   שֶׁל שׁוּעָל אָבוּד, הַצַּוָּאר בְּחַבְלֵי תְּשׁוּקָה עַרְמוֹנִית
   בְּאֹפֶק הַמַּכְחִישׁ אֶת סוֹפוֹ וּתְחִלָּתוֹ.
   יוֹנַת חָלָל. כֹּבֶד אֶבֶן מְרַחֶפֶת. יָם קָפוּא.
   צָעִיף מְכַסֶּה פְּנֵי אֵם טְבוּעָה.
   מִגְבָּעוֹת אוֹחֲזוֹת מִטְרִיָּה
   בַּיָּם הֶעָגוּם שֶׁל מַגְרִיט
   שֶׁמִּתְהַלֵּךְ אֶל תּוֹךְ צִיּוּרָיו כְּאִלּוּ הָיָה
   מֻנָּח שָׁם הַקָּפֶה שֶׁל הַבֹּקֶר
   
   
   
   אוֹר וּמָטָר (לְפִי תַּדְפִּיס שֶׁל קוֹרוּדָה שִׁיקָאגִי)
   
   מַתְּכֵי גֶּשֶׁם אֲלַכְסוֹנִיִּים
   מֵעַל לַמִּטְרִיּוֹת –
   הָאוֹר הוּא מִכְחוֹל מַיִם
   
   עָדִין
   אֲלַכְסוֹנִי
   מַצְלִיף
   זַרְזִיפֵי טוּרְקִיז לָבָן
   
   וְהַמִּטְרִיּוֹת – כְּמוֹ פְּרָחִים הֲפוּכִים עַל גִּבְעוֹל
   מְגוֹנְנוֹת לְמַטָּה עַל אֲפֵלָה לַחָה
   
   רַק אָז –
   בְּתֹם הִתְבּוֹנְנוּת דְּמוּמָה מְמֻשֶּׁכֶת
   נַבְחִין בְּאוֹפַנַּיִם מוּטָלִים בַּפִּנָּה
   שֶׁל זֶה שֶׁזָּנַח אוֹתָם
   בְּשֶׁקֶט הִסְתַּלֵּק לוֹ
   עַל קְצֵה אֶצְבְּעוֹתָיו
   פִּנָּה עַצְמוֹ בְּשֶׁקֶט –
   הֵסִיט עַצְמוֹ מֵהַתְּמוּנָה
   וְיָצָא
   לַעֲמֹד נִכְחָהּ
   מֵאֲחוֹרֵי גַּבֵּנוּ
   וּלְהַבִּיט
   
   
   
   ציור זן
   
   
    הַחשֶׁךְ הוּא צַיָּר
   עַל קִיר לָבָן.
   
   מִבַּעַד לַחַלּוֹן
   פָּנַס הַוִּילוֹן.
   
   צַיֵּר מִכְחוֹל וְצַיֵּר בּוֹ
   צַיֵּר שַׁעַר וַעֲבֹר בּוֹ
   
   צַיֵּר צִפֳּרִים
   וְהַנַּח לָהֶן
   לָעוּף
   
   
   רותקו
   
   בַּמּוּזֵאוֹן
   מֵחֶדֶר אֶל חֶדֶר.
   
   לְפֶתַע נִפְעָר מוּלִי
   כֶּתֶם זוֹהֵר.
   
   כָּתֹם עֲנָק דּוֹהֵר
   מֵעַל מַלְבֵּן שָׁחֹר.
   
   תְּמוּנָה שֶׁל רוֹתְּקוֹ
   – סְנֶה בּוֹעֵר!
   
   אֲנִי נִזְכֶּרֶת בְּרוֹתְּקוֹ
   
   מְצַיֵּר לְבַדּוֹ
   בּוֹעֵר וְכָלֶה
   
   .
   
   הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה
   זוֹ הַסְּעוּדָה הָאַחֲרוֹנָה
   בְּמֶרְכַּז הַתְּמוּנָה עוֹמֶדֶת אִשָּׁה
   עֵירֻמָּה מְנִיפָה אֶת שָׁדֶיהָ
   כְּמוֹ מַגָּשׁ בָּאֲרוּחָה.
   יָדֶיהָ נִשְׁלָחוֹת לַמֶּרְחָבִים.
   אִישׁ אֵינוֹ מַבְחִין בָּהּ.
   הַסּוֹעֲדִים עֲסוּקִים בִּדְבָרִים אֲחֵרִים.
   מְרָכְלִים. אוֹכְלִים.
   אִישׁ אֵינוֹ מַבִּיט
   בְּרֵעֵהוּ. אֵינוֹ מַקְשִׁיב.
   אֵין צֹרֶךְ לְהַמְתִּין לַעֲלוֹת הַשַּׁחַר
   לִקְרִיאַת הַתַּרְנְגוֹל.
   הַאִם זוֹ תְּמוּנַת מִשְׁמַר הַלַּיְלָה?
   רֶמְבְּרַנְדְּט מְשַׁחְזֵר אֶת הַתְּמוּנָה.
   עַכְשָׁו כְּבָר מִתְרַחֶשֶׁת הַבְּגִידָה
   
   
   
    ציורי גלריה ב'הגוף היחיד' (הוצאת  ספרא):
   
   ציור אימפרסיוניסטי
   
   כשהייתי ילדה אמי קנתה לי בפרוטות
   של תקופת הצנע גלויות של ציורי אמנות.
   אחת מהן כבר עשרות שנים ליד מיטתי –
   שתי ילדות קטנות בתמונה;
   אחת עומדת, אחותה יושבת,
   מחממות את כפות ידיהן נוכח קמין שופע
   אור תמיד הזוהר על גופן העירום.
   ידיהן נשואות אל הקמין הביתי
   כמו מורעפת ברכה.
   
   
   דיוקן עצמי עם סינור ופה פעור / אביגדור אריכא
   
   כף היד המכסה את הפה הנדהם
   מפני מראות פרגוד
   
   היד המבקשת להדוף את מבטו שלו
   כדי לשַמֵר את אלם הפה
   
   בעת "צמרמורת ההתבוננות"
   האור חושף מצח רחב
   
   עינים כחולות לרווחה עוקבות
   אחר "נֵס הרישום"
   
   
   
   ציור של  יוסף ישראל'ס
   
   דייגים מתקנים רשתות בשתיקה.
   סירתם הפוכה.
   מביטים באופק בידיעה –
   לוויתן הים גואה.
   לא יסוג במהרה.
   
   
   
   צִיּוּר זֶן
   
   הַחשֶׁךְ הוּא צַיָּר
   עַל קִיר לָבָן.
   
   מִבַּעַד לַחַלּוֹן
   פָּנַס הַוִּילוֹן.
   
   צַיֵּר מִכְחוֹל וְצַיֵּר בּוֹ
   צַיֵּר שַׁעַר וַעֲבֹר בּוֹ
   
   צַיֵּר צִפֳּרִים
   וְהַנַּח לָהֶן
   לָעוּף
   
   
   
   פורטרט של האב ג'ובאני
   
   צֻיַּר עַל יְדֵי פִילִיפּ דֶּה-שַׁמְפֵּיין
   בַּמֵּאָה הַ-17.
   תָּלוּי בְּפִנָּה נִדַּחַת בַּמּוּזֵאוֹן.
   (בְּגָדָיו שְׁחֹרִים. הַצַּוָּארוֹן לָבָן)
   
   הוּא חַי.
   מִתְבּוֹנֵן בִּי.
   
   מֵאוֹת שָׁנִים חִכִּיתִי לָךְ -
   אוֹמְרוֹת עֵינָיו הַקֻּנְדֵּסִיּוֹת.
   בּוֹאִי אֶל חַדְרִי
   אַטְעִימֵךְ מִמַּנְעַמֵּי גּוּפִי
   
   
   
   הלו חבר
   
   הלו חבר, אמרתי לג'אקומטי
   שיושב בסבלנות
   במרכז הרישום שצייר
   לפני שישים שנה
   
   יושב במרכז עצמו
   מוגן בקוי רישום וקוי מחיקה
   
   קורים ערפיליים
   מתהווים
   מתפוגגים
   שטווה סביב דמותו
   
   ואל כל הנעמד נכחו
   ומביט בו
   לוחש – ברוך הבא!
   
   
   אופק
   
   
   האופק המתעגל
   של כר הדשא הירוק המואר
   הוא התענגות יד צייר בטוחה
   שמגדירה בהנף מכחול את קו העולם
   
   
   פנים בית / אדוארד הופר
   
   קוים ישרים כסרגל
   חוצים קיר לבן
   
   חדר פתוח
   דממה
   
   אין איש
   
   מרחב אפור
   זה הכל
   
   רק ים
   כחול
   
   
   
    פסל הנער השולף קוץ מרגלו
   
   הוּא לֹא תָּלוּי עַל צְלָב.
   סִבְלוֹ אֵינוֹ הֶרוֹאִי.
   בְּסַךְ הַכֹּל נַעַר
   שֶׁמְּנַסֶּה לִשְׁלֹף קוֹץ מִכַּף רַגְלוֹ
   כְּבָר אַלְפַּיִם שָׁנָה,
   מֵאָז פִּסְּלוּ אוֹתוֹ בְּרוֹמִי
   הָעַתִּיקָה.
   
   הוּא לֹא מְכַפֵּר עַל חֲטָאֵינוּ.
   אֵינוֹ קָרְבָּן.
   הוּא עָסוּק סְתָם כָּךְ
   בִּכְאֵב זָעִיר בְּכַף רַגְלוֹ.
   
   אִישׁ לֹא נִמְצָא לְיָדוֹ.
   הַכֹּל כָּאן רִגְעִי, חוֹלֵף.
   מַדּוּעַ אֶת הַקּוֹץ עֲדַיִן אֵינוֹ שׁוֹלֵף?
   
   
   גגות בתים /  ציור של אגון שילה
   
   גגות בתים חומים
   חבוקים אלו באלו
   משמרים את ריחו
   חום גופו, את פרעושי פרוותו
   של החתול
   
   שדילג על הגגות הציץ בחלונות
   שיחק עם הכביסה התלויה בחצרות
   קיפץ ונעלם מהתמונה