הקולנוע מטפל בנו

הספר הקולנוע מטפל בנו - יחסי מטפל-מטופל

הקולנוע מטפל בנו - יחסי מטפל-מטופל בקולנוע (רסלינג) 2013.

ניתן להשיג גם כספר דיגיטלי. באתר עברית.

https://www.e-vrit.co.il/CategorySearch.aspx?Search=%D7%A8%D7%95%D7%AA%20%D7%A0%D7%A6%D7%A8&SearchType=0

עטיפת הספר


ספרה של רות נצר בוחן את ההיבטים הבסיסיים והארכיטיפיים, אשר מרכיבים יחסי מטפל-מטופל מתוך נקודת המבט של הסימבוליקה היונגיאנית בהקשר מיתי. יחסי העברה והעברת נגד נבחנים בהיבטים החיוביים לצד סכנות הטמונות בהם , בכוח המרפא והגאולה שבהם, לצד כוח ההרס והניצול. מערכת יחסים ייחודית זו, אשר הינה היררכית והדדית כאחת, כוללת את פצעיהם וצלליהם של המטפל והמטופל, והיא מאפשרת תהליכי שינוי בשרות האינדיווידואציה – כל אלה נבחנים בייצוגם בקולנוע.
הקולנוע, כבר מראשיתו, "אוהב" את השגעון, הוא נוטה לתאר מערכות יחסים קיצוניות, לשבור את גבולות הטיפול המקובלים, ואף לתאר לעתים את המטפל כבעייתי, ולעתים כבעייתי ביותר וחולה. כנגד זאת הקולנוע מבטא את הפנטזיה לקשר אינטימי בין מטפל-מטופל, קשר עמוק וקרוב כמו יחסי אהבה מלאים, שאינו אפשרי במסגרת הטיפול הנפשי. במובן הזה הקולנוע שעוסק ביחסי מטפל-מטופל הוא כמו חלום קולקטיבי של יוצרי הסרט, הצופים, והמטפלים.

"בגישתה לנושא ובכתיבתה ניכרת הסכין האנליטית של רות אשר בוחנת את הקולנוע כסוכן טיפולי מהיבטיו השונים, ברמות המודעות והלא-מודעות, מתוך ראיה אינטגרטיבית עמוקה הניזונה מיכולותיה של רות כמדענית רב-תחומית. נראה שההתייחסות המרכזית היא החיפוש והחיבור של הדברים לצרכים האנושיים העמוקים של האדם המערבי בן זמננו, ובמרכזו חיפוש העצמי האמיתי-האינדוידואציה, וקונפליקטים מרכזיים כמו אהבה והרס/מוות. כמו ספריה האיכותיים הקודמים ספר זה נראה לי בעל עניין וערך רב לאנשי המקצוע ולא פחות לאוהב הקולנוע ולקורא המשכיל". (ד"ר אורי ירון)



על הספר

הספר הקולנוע מטפל בנו נולד מהכרתי בחשיבותו הרבה של הקולנוע כתחליף לספרות ולמיתוסים הקדומים. במשך הזמן גם נהייתי מודעת לריבוי סרטים שעוסקים בטיפול הנפשי. התברר לי שעניינם של סרטים אלה בעיקר ביחסים בין המטפל למטופל, יחסים שהם לב לבו של הטיפול הנפשי.
המטפל הוא הפסיכולוג, הפסיכיאטר, הרופא, המטפל באמנות, העובד הסוציאלי, או לחילופין המטפלים האלטרנטיביים, מטפלי התקשור, ההילינג, השיאצו, וטיפולי הגוף למיניהם. בכל אלה מתקיימת מערכת יחסים ייחודית, היררכית והדדית כאחת, שמאפשרת תהליכי שינוי ומרפא, אף כי יחסים אלה עלולים להיות גם יחסי כוח וניצול.
בעולם הפסיכותרפיה יש עיסוק רב בנושא זה והקולנוע משקף את חשיבות המודעות ליחסים אלה. יתירה מזו, הקולנוע אף משקף את הטיפול הנפשי כמבוסס על ההיבטים הרגשיים של היחסים הטיפוליים, ולא על הפרשנות והתובנה של עולמו הפנימי של המטופל.
עניינם של הסרטים בעיקר במרחב המעברי בין המטפל למטופל כשדה הטיפולי שבו, כמו בדרמה, מתרחשים הקונפליקט והפתרון. הספר עצמו מתבונן ביחסים אלה במבט של סימבוליקה יונגיאנית בתוך הקשר מיתי.
הספר עוסק בהיבטים הבסיסיים, הארכיטיפיים, שמרכיבים יחסי מטפל-מטופל, ונושאים עמם את ההיבטים החיוביים כמו גם את הקשיים שבהם; את כוח המרפא שבהם כמו גם את כוח ההרס.
כמו שכל מטופל הוא מראָה עבור המטפל, כך הקולנוע שעוסק ביחסי מטפל-מטופל מהווה מראָה למטפלים שבה הם רואים כיצד הם נתפשים והוא משקף להם את ההיבטים הבעייתיים שלהם, כמו גם את ההיבטים החיוביים-האידיאליים שלהם.
הקולנוע נוטה לתאר מערכות יחסים קיצוניות, לשבור את גבולות הטיפול המקובלים, ואף לתאר לעתים את המטפל כבעייתי, ולעתים כבעייתי ביותר וחולה. הקולנוע גם מבטא את הפנטזיה לקשר אינטימי בין מטפל-מטופל קשר עמוק וקרוב כיחסי אהבה מלאים, שאינו אפשרי במסגרת הטיפול הנפשי. בכל אלה הקולנוע הוא כמו חלום קולקטיבי וכמו מורה דרך שנועד ללמד אותנו איך להיות מטפלים טובים.


ככל שאני מרבה לפגוש את הקולנוע במרחב הדיאלוגי שבינינו ומדברת על אודותיו, הוא נענה לי ומדבר אליי בהבנות חדשות. אני מרגישה אותו והוא מרגיש אותי. אני מפרשת אותו והוא מפרש לי את עצמי ואת עצמנו .
כמו כל אמנות במיטבה, הקולנוע מעורר בי את התחושה "כאילו הטילה התמונה את התשוקה אל מעבר למה שהיא מתירה לנו לראות" (בארת 1988: 63). וכמו בכל אמנות, גם בקולנוע מתקיים דיאלוג בינינו לבין מי שאנו רק מביטים בו כביכול; כי זה שאנו מצלמים במבט גם הוא מצלם אותנו במבטו.
לפני שניגש ליחסי מטפל מטופל בקולנוע, נתבונן בהיבטים הפסיכולוגיים של הקולנוע, שמבלי דעת משפיעים על נפשנו, וכך "מטפלים" בנו, הצופים: המבטים ההדדיים ומשמעותם, הדיאלוג בין צופה לנצפה, התנועה בין האובייקטיבי לסובייקטיבי, המבט המציצני, הקרבה-הזדהות לעומת הרחקה, מינון הרגשות, המודעות העצמית, המגע עם הפצע, עם עומקי הלא-מודע והחלום, העלאת המודחק ותהליכי הריפוי. הקולנוע הוא כומר הווידוי שלנו. אבל גם אנחנו, הצופים, הננו כומר הווידוי עבור גיבורי הקולנוע. התובנה הבסיסית של הספר היא שהקולנוע מעניק ביטוי, תובנה ומרפא לנפש, וכך הוא מטפל בנו. היחסים בין הקולנוע והצופה הם ביטוי ליחסי מטפל-מטופל. למעשה הקולנוע הוא גם מביא המרפא לקולנוען עצמו שמעבד בסרטו את הדילמות של חייו.

כשהבחנתי בריבוי סרטים שעוסקים בטיפול נפשי, שמתי לב לכך שהטיפול מוצג בהקצנתו לטובה או לרעה, ופעמים רבות מעוות את מה שידוע לי על מה שמתרחש באמת בחדר הטיפולים מתוך ניסיוני כמטופלת וכמטפלת.
תהיתי מה מושך את הקולנוע, שנולד בראשית המאה ה-20, ממש סמוך לעריסת הפסיכואנליזה, לעסוק בפסיכותרפיה, שהיא השי, שפרויד, יונג ואחרים העניקו לנו. ידוע כי אנשי האמנות והבוהמה וביניהם אנשי הקולנוע, הם צרכנים ידועים של הטיפול הנפשי, ואולי רבים מהם ראו צורך לבטא את חוויותיהם – לטובה ולרעה – מהטיפול הנפשי. במשך הזמן עלתה בי המחשבה שיש משמעות לעיסוק האינטנסיבי של הקולנוע בטיפול הנפשי, ושלאמיתו של דבר, עיקר עניינו של הקולנוע העוסק בפסיכותרפיה הוא ביחסים הדיאלוגיים-הטיפוליים שהם לב לבו של הטיפול הנפשי. האם יחסי אנוש הם לא לב לבם של החיים עצמם?
התייחסתי בספר זה לארבעים סרטים. רוב הסרטים בנושא מטפל מטופל אינם עוסקים בפרשנויות פסיכולוגיות אלא בחתירה לאמת החווייתית של הרגשות שהודחקו, וזאת משום שהקולנוע אינו מדיום של תובנות רציונליות אלא של חוויות רגשיות וחושיות. לכן הוא שואף אל האמת החווייתית שהיא הסיפור האמיתי שאחרי הסימפטום: האמת שמאחורי הפרסונה של המטפל ושל המטופל, האמת שמאחורי החיים הסתמיים, הבנאליים והמאולפים, האמת שהיא חוויה מתקנת. עניינם של הסרטים הוא באמת חווייתית שמתבטאת בקתרסיס של רגשות קשים מהעבר וברגשות קשים שעולים ביחסי מטפל- מטופל, וכמובן גם ברגשות חיוביים.
המבט הקולנועי רואה בתהומות הנפש חומר גלם דרמטי מרתק או חידה מרתקת לפתרון, ולא תמיד מתקיימים בו המאוויים ההומניים למצוא את המזור למצוקת הנפש. אחדים מהסרטים בנויים בסגנון המטפל-בלש וסובבים סביב ציר הגילוי של האמת המודחקת, שהיא התובנה גדולה והמושיעה. אולם נראה לי שגם בהם החוויה הרגשית המשתחררת ויוצאת לאור, ולא ההבנה הפרשנית, הן המתוארות בסרטים כמעלי ארוכה לנפש. דוגמא לכך היא הסרט זרים אינטימיים שבו "הטיפול" מצליח מתוקף הכלה והקשבה בלבד של "המטפל" שאין לו כל הכשרה בטיפול.
נראה לי שסרטי הטיפול הקדימו את הפסיכותרפיה עצמה בהעדפת ההבט הרגשי-חוויתי על פני הפרשנות.
הסקרנות הוליכה אותי למסע מרתק אל סרטים רבים. בהדרגה הבנתי שסרטי הקולנוע הם החלום הקולקטיבי של תקופתנו; מכאן שככל חלום יש להם התכוונות תכליתית להביא אותנו למודעות חדשה של הקיום האנושי ולהיכרות עצמית מועצמת. עניין זה נכון לכל צופה קולנוע, אולם ביתר שאת, כשמדובר בצופי הקולנוע שהם מטפלים. נראה לי שהסרטים שעוסקים ביחסי מטפל-מטופל מכוונים להביא אותנו למודעות שעלינו "ללמוד מן המטופל", כשם ספרו של פטריק קייסמנט (1985). עלינו ללמוד מן המטופל והמטפל הקולנועי ומהאופן שבו מצטייר הטיפול בקולנוע, מהמאווים שהוא מעורר ומההתנגדויות כלפיו בתוך המדיה הקולנועית. כך הבנתי שהקולנוע הוא זה שמטפל בנו.
אנו רואים שלמטופלים רבים, כמו למטופלים בקיי פקס ובכיוון דרום מזרח, יש ראיית-על – יכולת לראות את המטפל מבעד למסכה שלו. הקולנוע מתבונן במטפלים בעמדת התנשאות, בביקורת מוכיחה, ברשעות ולעתים באהבה, בהערצה, בחמלה או בהומור. וכל זה, כדברי המטופלת אליזבט בפרסונה: "כדי שהצד הנכון של הנפש יצֵא החוצה", וכדי לפגוש את "העצמי שטרם נגלה", כשמו של הספר שבעלה של מארני מבקש שתקרא.
במבט ראשון בולטת העובדה שהסרטים מבוססים, כמעט כולם, על מערכת יחסים טיפולית ששוברת את הגבולות האורתודוקסיים של הטיפול. במובן זה, הסרטים מבטאים את הקולנוע כחלום העברה קולקטיבי שהוא מילוי משאלה של המטופלים ליחסים קרובים יותר, חבריים, אינטימיים, חמים, אוהבים ומעורבים יותר עם המטפל. כפי שכבר ראינו, לעתים משאלות אלה נובעות מהצורך בחיבוק אימהי גורף ולקיום ראשוני מחובר ונטול גבולות.
נוכל לראות את משאלות הקולנוע כמבטאות את הסירוב המוצדק לקבל את הגבולות הטיפוליים האורתודוקסיים, בעיקר הפסיכואנליטיים, שיוצרים מרחק מנוכר והיררכיה עליונית של המטפל, שמנציחים את הניכור שרוב המטופלים סובלים ממנו. אני נוטה לחשוב שלסרטים הרבים האלה, שמסרבים לגבולות המנוכרים, שהיו מקובלים בעשרות השנים הראשונות של הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה, הייתה תרומה בשינוי הגבולות הטיפוליים ההם, שהתיימרו לאנונימיות, מרחק וניטרליות של המטפל, שהוא כאילו רק מסך לבן ומראָה שרק מחזירה השלכות. ייתכן שבכך תרמו סרטים אלה ליצירת התפיסה האינטרסובייקטיבית שקיימת היום.

כל מטופל למעשה מעמת את המטפל עם שאלות לגבי עצמו, ועם השאלה איך הוא מתמודד עם הבעיות של עצמו כשהוא פוגש אותן אצל המטופל. באופן כזה שאלות אלה נועדו להוליך למודעות עצמית של המטפל. כך המצלמה של הקולנוע מגלה את "החלון האחורי" של המטופל והמטפל כאחת ומגלה שהמטפל מתגלה כמטופל, והמטופל כמטפל. שהרי פעמים רבות המטופל (במציאות ובקולנוע) מטפל בנו (לטוב ולרע) בהיותו משפיע עלינו באישיותו, בקומפלקסים שלו שמחייבים אותנו לראות את הקומפלקסים המקבילים בתוכנו, במעצורים או בהיעדר המעצורים שלו, בפתיחות או בהיעדר הפתיחות שלו ללא-מודע, לדמיון, לעולם האי-רציונלי או לעולם הא-מוסרי. הקולנוע מראה את הבעיות הבלתי פתורות של המטפל כתמונת ראי לאלו של המטופל, כך שהקולנוע שואל – מי המטופל כאן, מי מטפל במי ושל מי הטיפול כאן לעזאזל.



                                            הקולנוע מטפל בנו – ראשי פרקים

א.היבטים פסיכולוגיים של הקולנוע. 3
המבט ואפשרות הידיעה. 3
המראָה והמודעות.. 3
קולנוע כחלום, הלא-מודע והמודעות.. 3
הזדהות, נפרדות והיסוד הרגשי. 3
המפגש הפוצע והמרפא בין הצופה לקולנוע. 3
סרט הקולנוע כגשר אל העצמי האמיתי של היוצר וכריפוי עצמי עבורו. 3
המיתוס והריטואל; הקולנוע כריטואל. 3
הריטואל הקולנועי והריטואל של הפסיכותרפיה. 3
ב. יחסי מטפל-מטופל: אהבה ומוות, תרפיה עד הקצה.. 3
מבוא.. 3
דיון מורחב בשלושה סרטים.. 3
ג. ארכיטיפים המופעלים ביחסי מטפל מטופל. 3
האם והאב. 3
ארכיטיפ הגיבור והבלש.. 3
אהבה. 3
שנאה. 3
המטפל וארכיטיפ העצמי. 3
הארכיטיפים של הגואל-משיח-ישו, הבגידה והמרפא הפצוע. 3
ארכיטיפ השמאן. 3
ארכיטיפ הקוסם הכול-יכול. 3
ד.השתקפות המטפל בראי הקולנוע. 3
תיאור אופטימלי של יחסי מטפל מטופל. 3
שבירת גבולות.. 3
מעורבות רומנטית-מינית.. 3
על ההזדהות הארכיטיפית וההיקסמות ממנה. 3
מעורבות עד אובדן הנפרדות והזהות.. 3
פצעיו וקשייו הרגשיים של המטפל. 3
הצל והרוע של המטופל ושל המטפל. 3
אמון בטיפול. 3
ה. הקולנוע כמדריך-על של המטפלים.. 3
הסרת מסכת הפרסונה. 3
הילד הפנימי. 3
האנימה. 3
פרשנות לעומת חוויה רגשית.. 3
חלומות בסרטים על פסיכותרפיה. 3
של מי החלום הזה. 3
הקולנוע כטריקסטר. 3
ו. קולנוע, שיגעון ואנטי פסיכיאטריה.. 3
ז. סרטי תרפיה וגאולה – המיתוס, הריפוי, ההיבט הרליגיוזי והסימבוליקה הדתית.. 3
ח. סיכום – התרפיה בקולנוע, כוליות העצמי וחיבור הניגודים.. 3
.

מונחים
מקורות
אינדקס סרטים


ד"ר יוכי בן נון. פסיכואטואליה. כתב-עת של הסתדרות הפסיכולוגים. גליון יולי 2013: 


רות נצר היא פסיכואנליטיקאית יונגיאנית ותיקה, רבת פעלים ויצירתית. היא ידועה גם בספרי שירה שפרסמה, בסדנאות על קלפי טארוט שהיא מנחה, ועתה היא פותחת לפנינו צוהר לעולם הקולנוע, כמדיום טיפולי. כדבריה, "הספר... נולד מהכרתי בחשיבותו הרבה של הקולנוע כתחליף לספרות ולמיתוסים הקדומים. במשך הזמן, גם נהייתי מודעת לריבוי הסרטים שעוסקים בטיפול הנפשי. התברר לי שעניינם של סרטים אלה בעיקר ביחסים בין המטפל למטופל, יחסים שהם לב-לבו של הטיפול הנפשי" . עמ' 11. הספר אכן סוקר ביסודיות ובצורה מקיפה את כל נקודות המגע של הקולנוע בפסיכולוגיה: הקולנוע
כחלום וכלא-מודע, המפגש של הקולנוע עם הצופה, ארכיטיפים, השתקפות המטפל בסרטים, יכולת
הריפוי (והפגיעה) של הצפייה בסרטים, ועוד נושאים ספציפיים, כגון "הילד הפנימי", האנימה, צל ורוע,
אמונה ודת, שעולים בסרטים. מעניין מאוד, מלמד, גם לאנשי מקצוע וגם לאוהבי מדיום זה באשר הם.