רבקה שאול על הספר

תהומות הארכיטיפים

השלם ושברו – מיתוס, ספרות, שירה

רבקה שאול בן צבי

[פורסם ב'מקור ראשון' 5.2.10 ]

ייאמר מייד: "השלם ושברו" הוא ספר נדיר בעושרו ההגותי ובסגנונו המיוחד המתאפיין בבהירות וצלילות יחד עם יופי ססגוני שעל גבול הפיוט. בניגוד לאותם ספרי עיון רבים מספור האומרים מעט דברים בשפע מלל מסובך – הספר הזה אומר דברים רבים מאוד בפשטות ובתמציתיות.
רות נצר היא פסיכולוגית יונגיאנית, מרצה לפסיכולוגיה, צלמת,(הצילום של זכוכית שבורה שבעטיפת הספר הוא פרי עבודתה); ציירת, משוררת, חוקרת ספרות.בכתיבתה בולט ממד פרדוקסלי: מחויבות לדיוק אינטלקטואלי בבד בבד עם ההכרה במגבלות העיון השכלי; ניסיון להגיע אל הטרום מילולי חסר הגבולות דרך המילים הסוגרות. עיון מושגי באמצעות דימויים פיוטיים ואף סיפורים אישיים.
מעבר לנושא המוצהר – מיתוס, ספרות ושירה על פי תורת המעמקים של יונג- יש בספר עולם ומלואו: עשרים ושמונה מאמרים המכונסים בשלושה שערים: ספרות כללית, ספרות עברית ועיון בנושאים פואטיים . נוספים להם: ביאור מונחים, ביבליוגרפיה ענפה בעברית ובאנגלית ומפתח כללי. המבוא אינו נכלל במספר הפרקים, אך הוא מהווה מסה בפני עצמה הראויה לדיון מיוחד, כביטוי לאני מאמין ההגותי של המחברת ולשיטתה הפרשנית, וגם כמידע מצוין אודות תורת הארכיטיפים.
הארכיטיפים מאכלסים את יצירות הספרות ומהדהדים את מעמקיהן. הפרשנות הארכיטיפלית חושפת את היסודות האוניברסליים העמוקים והתהומיים שאין להם ביטוי מושגי שכלתני. "הנשמה מדמה את עצמה יותר מאשר מגדירה את עצמה" כדברי הפסיכולוג הפוסטיונגיאני ג'ימס הילמן המצוטט במסה. היסוד הדמיוני והתהומי שבנשמה מוצא את ביטויו בתהומות המיתיים של היצירה הספרותית.
נצר יוצרת זיקה מעניינת בין הארכיטיפים של יונג, צורות יסוד של החוויה האנושית שיש להם אופי כלל אנושי, לבין מושגים אחרים שמצביעים על צורות או ישויות שקודמות לניסיון, כגון האידאות של אפלטון. כמו כן מסבירה נצר את ההבדלים שבין פרוייד ליונג, ובין תת מודע אישי לתת מודע קולקטיבי. בולטת העדפתה את הגישה האופטימית יותר של יונג שיש בה גם דומיננטה של ה"אנימה" הנשית, בהשוואה לאנדרוצנטריות של פרוייד ולגישתו הפסימיסטית.
. רות נצר שוללת את הפוסטמודרניזם כגורם שלילי ומעקר, הנוטל מהחיים ומהאמנות את המאגיה, האמת והעומק; אולם היא גם מציגה אותו כאתגר שהעשיר את החשיבה הפוסטיונגיאנית.
החלק הראשון של הספר מוקדש ליצירות מספרות העולם של מארקס, פוקנר, קאמי, בורחס, קפקא ואחרים.
המאמרים הללו, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, מחוברים על ידי מכנה משותף של שלילת ההיבטים המנכרים והמצמיתים של התרבות המערבית, שמכחישים את הקסם והמאגיה שבחיי האדם. נצר בוחרת לכתוב על יצירות שנותנות ביטוי לאי רציונלי ולחידתיות שבקיום האנושי. לאותו רובד בקיום שעשוי להתבטא רק בסמלים אפופי חלום ובמסעות הנפש. המאמרים הללו פורסמו בזמנם בבמות שונות, אולם היסוד ההשקפתי והפרשני המשותף מלכד אותם לחטיבת משמעות אחת.
הרומן "מאה שנים של בדידות" של מארקס מוסבר במאמר יפה להפליא על פי על פי הארכיטיפים של האם הגדולה ושל החיפוש האלכימי אחר הזהב. הסיפור של קאמי "האבן הצומחת" מתאר מסע חניכה מהרצינות המערבית החולנית אל העושר של מעמקי ההוויה. בנובלה "הדוב" של פוקנר הדמות המיתית של הנער היתום נחנכת על ידי סם, הזקן החכם והמנוסה, ונפגשת עם המסתורין הנצחי של היער. כל תשעת הפרקים בחלק זה הם מופת של ניתוח ספרותי מאוד מעודן שמנסה להימנע מפגיעה בקיום הכמו-טבעי של היצירה המנותחת, כפי שרומזת המחברת בסיום הפרק המוקדש לפוקנר.
בחירה אופיינית היא ז'ן-שן" ("שורש החיים") של מיכאל פרישווין, (1964) שהמחברת קראה בנעוריה, והיא מנסה לגאול אותו מהשכחה והאלמוניות. זהו סיפור ארוך הכתוב בגוף ראשון, ומתאר מסע של חיפושים אחר שורש החיים, שבסופו מגיע הגיבור אל פנימיותו. נצר מספרת שהספר ענה על הצורך שלה במשמעות, באופטימיות ובאמירת הן לחיים. בעקבות דבריה חיפשתי את הספר ואף קראתי אותו, בתרגומו הנהדר של שלונסקי, וכמו המחברת אף אני נסחפתי בקסמו התמים.
חלק ניכר ממדור זה בספרה מוקדש ליצירותיו של פטריק ווייט, חתן פרס נובל לספרות, סופר מעניין במיוחד ובלתי מוכר, המערבב את הריאליזם עם הפנטסיה, וכותב על מפגשים רליגיוזיים החורגים מדת מסוימת, ומביעים אמונה דתית בעלת אופי כולל. הסיפורים (גולת המנדלה, יורדי המרכבה, עין הסערה) שנצר דנה בהם, כמו נועדו מראש להיכלל בתורת הארכיטיפים, וכולם מבקיעים אל שורשי החוויה האנושית. הזיקה אל המיתי בוקעת ממעמקי "יורדי המרכבה", (1961) ספרו החשוב ביותר של פטריק ווייט, ואין צורך בידע מיוחד על הארכיטיפים כדי לחוש בדבר. אזכיר רק את צליבת היהודי, קטע מצמרר שטרם התאוששתי ממנו, ואת היסודות הפגאניים בדמותה של גברת מרי האר. חטיבת הפרקים הזאת בספרה של רות נצר, מלבד היותה מצוינת מבחינה פרשנית, תורמת מאוד לחשיפת יצירותיו של סופר, שידוע פחות מכפי הראוי לו, אולי בשל תכנים שהחיבור אליהם לא תמיד פשוט, אם כי הכתיבה זורמת בשטף רב.
חלקו השני של הספר מורכב אף הוא מתשעה מאמרים, רובם על עגנון ועל א"ב יהושע. כמו כן דנה נצר ב"שורשי אוויר" של רות אלמוג ובסיפורים של גבריאל מוקד. פרשנותה ל"סיפור פשוט" היא מלאכת מחשבת של מורכבות ובהירות. אופייני מאוד למחברת שאין היא מפרשת בדרך אחת, אלא מראה את הדרכים האחרות האפשריות, ופותחת לרווחה את הרומן לקריאה פלורליסטית.
הניתוח העשיר של "סיפור פשוט" מתמקד במוטיב הסומים כמפתח להבנת עולמו הנפשי של הירשל. במרכז הניתוח דמות הקבצן העיוור שמוצג כדמות ארכיטיפלית שמשמעויותיה האפשריות לקוחות ממקורות תרבותיים שונים, ועל כל פנים, הדמות הזאת מנוגדת להוריו של הירשל הנטועים בעולם החומר, ולהירשל עצמו שנאנס לעבוד את החנות, כממשות וכמטפורה.
העיוורון מביע הבטה פנימה. יכולת נפשית עמוקה שאינה נחלתו של הירשל. נצר מבחינה כמו כן בין קבצן עיוור לקבצן סומא: סומא קשור לעולמות עליונים סמויים מן העין. לקבצנות עצמה השתמעויות הקשורות ליסוד הארכיטיפאלי של דמות הקבצן בתרבויות שונות. נצר יוצרת זיקה מעניינת בין המוטיב הזה ב"סיפור פשוט" לבין מוטיבים דומים ביצירות אחרות של עגנון, וכן ביצירות של סופרים ומשוררים אחרים, ומביאה כדוגמא מעניינת את שירה של זלדה "הקבצן הקיטע" (שירי זלדה, עמ' 37-38).כמו כן, המאמר מאיר באור חדש ומקורי תובנות שכבר נשתגרו בפרשנות "סיפור פשוט", כגון אופן הטיפול של ד"ר לנגזם בהירשל שנשתגע. נצר מציעה הסברים מקוריים וכן יוצרת זיקה בין אופן הטיפול של הרופא לבין המושג הפסיכולוגי |"טיפול אקזיסטנציאליסטי".
פרשנותה ל"סיפור פשוט" משלבת בין הרובד האישי בדמותו של הירשל לבין הרובד הארכיטיפלי כהשלכה נפשית על דמויות נשים בעולמו, כאשר צירל אמו היא ביטוי שלילי לארכיטיפ האם הגדולה והמסרסת. הירשל הוא יתום מבחינה רגשית, נטול אהבת אם כפשוטה, ולכן לא פיתח כישורים רגשיים המאפשרים אהבה פעילה ונורמלית. אציין על כל פנים שאלה רק רק רסיסים מהניתוח העמוק, שלא ניתן למיצוי במסגרת זאת, וההנאה שמורה לקורא הספר.
עשירים מאוד גם הפרקים הדנים ברומנים של א"ב יהושע. שסיפוריו העשירים במיתוסים מתאימים כנראה לפרשנות יונגיאנית, וזאת אף בלי להביא בחשבון את היחשפותו לעיון הפסיכולוגי ואת קירבתו לעולם הטיפולים הפסיכואנליטיים באמצעות אשתו הפסיכולוגית. להשקפתה של נצר, על פי המבוא התיאורטי, לא המודעות לפן הפסיכולוגי היא היוצרת את הערך הפסיכולוגי של היצירה, אלא הקירבה הפיוטית לזרמי מעמקים.
במאמר על הרומן "מולכו" מתואר הגיבור כגבר פשוט וחלש שה"אנימה" שלו (היסוד הנשי שבנפש) חולה עקב השפעתן של נשים גבריות המשקפות את ארכיטיפ "האם הגדולה" במשמעותו ההרסנית והסרסנית. לאחר מות אשתו הוא מקבל הזדמנות לחירות רגשית, תהליך רב מהמורות ומכשלות שבסופו, כנרמז ביצירה, אולי יצליח מולכו לבנות את עצמיותו הגברית והאותנטית. תהליך זה קשור גם לדואליות של נשיות אשכנזית ומזרחית. נצר רואה בבעיותיו של מולכו ביטוי לניתוק מה"אנימה" שמאפיין את הגבר בתרבות המערב, ברוח השקפתו של אריך נויימן
ומכאן לרומן האניגמטי "מר מאני" שבו לדבריה שולטים שלושה מיתוסים: של הבן המאהב, של אדיפוס ושל אינצסט. רות נצר מפליאה לרקום את הדיהם של המיתוסים הללו, ולהסביר באמצעותם את המערכים המאוד סבוכים של היחסים השונים ברומן בתוך כל פרק ובין הפרקים. מאמר מצוין שאכן תורם מאוד להבנת היצירה המרתקת של יהושע, שיש הרואים בה את הטובה ביותר בין הרומנים שלו. פחות אהבתי את ניתוח "השיבה מהודו", ולא מבחינת הניתוח אלא מבחינת היצירה הנדונה. ספק אם הרומן הבלתי משכנע והשנוי במחלוקת ראוי לפרשנות כה עמוקה. שוב ושוב, (כמו בספרה של דנה אמיר "הממד הלירי" שבו נתקלתי בסוגיה דומה), עולה השאלה, האם פרשנות פסיכולוגית החושפת רובדי עומק, עשויה "להציל" יצירות שבסיסן הפואטי אינו איתן; האם גילויים של יסודות פסיכולוגיים ופסיכואנליטיים מחפה על חולשה ספרותית?
בחלק האחרון המוקדש לעיון בסמליות מצטטת נצר את עגנון האומר על פרוייד ויונג שהם "מאותם שביקשו לקעקע את חיינו". עגנון וגם יוצרים אחרים התנגדו לפרשנות סמלנית המבהירה כביכול את המסתורין האמנותי, אולם יחסו של עגנון אל הסמל אינו חד משמעי, כמומחש בפרק.
הסמל הוא שפת הנפש, אומרת המחברת, ומביאה דימוי יפה של כדור צף שחלקו על פני המיים וחלקו חבוי תחתם. המיים הדינאמיים מטלטלים את הכדור, וכל פעם מתגלה חלק אחר שלו. לעולם אין רואים את כולו בעת ובעונה אחת. וכך הסמל שתובע פענוח, כחלק מהצורך של האדם להרוות את סקרנותו ביסודות חייו, אולם גם ללא ההבנה מפעיל עלינו הסמל השפעה סוגסטיבית עזה, בכל צורות הופעתו, בחיים ובספרות, בחלומות ובמיסטיקה. עם זאת, בולט ההבדל בין היכולת להסתפק בעמימות המהפנטת של שירה סימבוליסטית מוסיקלית המציפה את האדם בתכנים לא מודעים, לבין הצורך הטיפולי להבין את הסמל לצורכי הצמיחה האישית ותיקון עיוותי הנפש. הדיון בסמל בפרק זה עשיר בדוגמאות וציטוטים ממקורות אמנותיים, מיתולוגיים ומיסטיים.
בפרק על השירה רואה נצר את הדימויים כשפה מיתית, ומתנגדת לפירוק השירה למצבים נפשיים. היא מספרת על חוויותיה כמשוררת ועל חלומותיה ומטעימה כי גם הנפשי האישי שייך לנפש הגדולה "שכולנו חלק ממנה". ולכן אין מקום להפרדת הנפש מהשירה , אומרת נצר בפרק אחר.
במסה הארספואטית רבת ההשראה "האש אשר בתוך האבן" שוזרת המשוררת את בריאת השיר באופן חווייתי והגותי כאחת. ב "מסע בליסבון" מנסה רות נצר להגיע לחקר חידת המשורר הפורטוגלי הגדול פסואה, במסה לירית מופתית. מהות הזיכרון וקשרו לשירה ולמיתוס הם נושא המסה "נפש הזיכרון היא שירת הנפש". סוגיית השירה הנשית והמוזה כמהות נשית בחשיבה היונגיאנית מועלות בדיון על שירת חיה אסתר. ואציין גם ניתוח של טקסט תלמודי על יופיו של ר' יוחנן (מסכת בבא מציעא דף פ"ד ע"א). מאמר על חלום יעקב בבית אל. תיאור המהלך אל ה"אני" בהגותו של רולן בארת, תיאור תערוכות, ניתוח תמונה של הצייר אשר...עושר קצת מתסכל למי שכותבת רצנזיה זאת, ומנסה להציג מעט מהשפע הגדול.