מיני בלוג

 ראו פוסטים שלי בבלוג שלי באתר 'פסיכולוגיה עברית': החייים, הנפש, היצירה.
http://www.hebpsy.net/blog.asp?id=31
 מיני בלוג

הקמת האתר, בהדרכתו הסבלנית של ארז דיין,  שנמשכה כחודשיים ארוכים לוותה בשמחה שקטה. זה לא סתם אתר, אלא אתר משלי, והניסוח הזה מזכיר לי את הניסוח של וירג'יניה וולף את הצורך ב'חדר משלך' שנועד ליצירה.
אבל מעבר לזה ההרגשה היא שנוצר כאן בית, מקום, מיכל, היכל, שבבעלותי, בשליטתי, שמייצג אותי נכונה, שמאכסן יחד את מלוא חלקי הוויתי, כפי שאני בוחרת להביא. האתר, כמו כל מיכל, אוחז יחד את חלקי החידה שהיא קיומי האישי.

אני נזכרת בכמה וכמה שירים שכתבתי על נושא הבית:

מתוך: 'האדום של הלבן':

הבית הזה
שומר חינם
לפקדון השביר
גופי
מוחי
והנשמהובשיר אחר:

עד אז לא ידעתי שיש בתים אמיתיים
(ואפילו מובנים מאליהם, מוטלים ברישול קל,
שרק יושביהם, כך חשבתי, ראויים לאהבה)
ושיר על בית, מתוך: 'בקר אפריל':

א.
קיר אבן. כבסים נעים
על חבל בחצר כפרית. ריח
לימון מרקיב באדמה,
עצי אלון, פקן, קאזוארינות,
צריחת הבז עוברת
באור הערמוני של שארית היום –
כל זה יציב וקיים

ב.
פרחים, פרות, מפת ברוקד מרושלה,
אור זרוק אל קערת החרס.
זה הבית,
זה הבית.
תפוח סזני מלא את ידי
את עיני, מבטיח את
שורשי הבית, רוך ישן
מערה לבו אל כריזנטמות
באגרטל. והנה עוד שיר על הבית מהספר 'הרמס ושירים אחרים':זה המקום ממנו
מסתכלים על העולם:
פניך נאספות בהרהור איטי
לתנועת יד בשולי הבגד.

מה נשאר? קדרת חרס, ריח תפוחים, חלב זהוב
הלוך-רוח עמום העלה זכר רדום של אם.*

אחרי שהאתר יצא לאור כתב לי גיא פרל על הצילום שמלווה את דף הבית. שמזכיר את הושטת יד אלוהים לאדם זה לזה. אחר כך ראיתי שהציור של מיכלאנג'לו מלא סדקים במרחב בין יד האל ליד האדם. זה הסדק האינסופי שהוא מקור הכל.מתברר אפוא שהתצלום של דף הבית מרמז על מפגש. מפגש שמתקיים מעצמו, בזרימה הדדית. אולי זה גם המפגש הדיאלוגי בין האתר לצופה בו. חיינו הם סדרת מפגשים ביננו לפנימיותנו, לעולם, לזולת, לאלוהים, לטבע, לאמנות. כל מה שמתרחש מתרחש בסמוי בתווך המסתורי הזה שבין לבין.  האלכימיה כולה בנויה על המפגש הזה שבין החומרים. תמיד מחדש מפליא איך מהות החיים האנושיים מתבטאת גם בחומר. בטבע עצמו, שבו כְתַב אלוהים רשם לנו סימנים. ואפילו אהבה.*חלמתי שאני נכנסת אל מרחב האתר שלי והוא מרחב גדול מלא עצי תמר מתגבהים.*ומדוע את לא שמה את תמונתך? שואלים אותי. אין לי צורך, אני משיבה.
ובמחשבה שניה, אני מתפתה להביא כאן תמונות דיוקן מיוחדות במינן. הטסקט שכתוב בתוך עיבוד הדיוקן שערך ידידי המשורר יוסף עוזר לקוח מתוך שיר שלי:מלה ועוד מלה -
האותיות הן אש שחורה.
הנייר הוא אש לבנה.
גוף השיר לא ישיב
את האבדה. (מתוך הספר 'קדיש לאבא')