יורם בילו על הספר

אלכימית הנפש

יורם בילו. שיר הלל לחיפוש הרוחני. מוסף ספרים הארץ. 30.6.04


רות נצר, מסע אל העצמי: אלכימית נפש – סמלים ומיתוסים. מודן, 2004, 515 עמודים.


ההשקפה המדעית הצרופה נטתה לראות באלכימיה גיבוב של אמונות מופרכות ופרקטיקות חסרות ביסוס ומיקמה את העוסקים בה, לנוכח כישלונם החרוץ להפוך מתכות נחותות לזהב, על הרצף שבין פתאים נבערים לבין שרלטנים מאחזי עיניים. כיום, משנחלש תוקפן של חלוקות בינאריות כמו מאגיה – מדע וכישוף – ריפוי, ברי כי יחסי הניגוד בין הכימיה המודרנית לבין קודמתה המסורתית, המתבטאים לכאורה בשמה של האחרונה, אל-כימיה, לא היו כה חד-משמעיים. כפי שמורה משמעותו האמיתית של השם, "הכימיה" (התחילית "אל" היא הא הידיעה בערבית), האלכימאים ערכו ניסויים מעשיים במעבדותיהם על מנת להכיר את הטבע ולהסתייע בו ואגב כך גילו תגליות חשובות בעולם החומר. אולם עניינה של רות נצר, משוררת ופסיכולוגית יונגיאנית, אינו בהשבת כבודה האבוד של האלכימיה כמערכת אמפירית החוקרת את הטבע, אלא בעולם הסימבולי והמטפורי שהעמידה ובנתיבים להתפתחות הנפש שסללה. "אני סבורה שהאלכימיה היא המיתוס הכולל ביותר, המתייחס לכלל תהליכי הנפש המתפתחת, ההולכת ומבשילה תוך קליטת חומרי הלא-מודע, מיתוס שמאפשר להכיר ולחוות באופן מלא ושלם את התהליך שהנפש נועדה לו, לצפות במכלול התהליכים ומשמעותם, עם הקושי, הסבל והתכלית של המסע הזה, שהוא מסע החיים" (עמ' 15-16).
נצר צועדת בעקבות יונג, שבכתביו המרובים הציג את האלכימיה כצופן לשחרור הנפש והפיכת הלא-מודע למודע בדרך להגשמה עצמית. היא פורסת בפני הקורא את מושגי היסוד במילון הסמלים האלכימי: המכל ההרמטי שבחובו מופגשים חומרי התרכובת; הפרימה מטריה, חומרי הגלם הראשוניים הלובשים ופושטים צורה, וביניהם בולטים ארבעת היסודות – אדמה, אויר, מים ואש – מתכות , גרמי שמים ואלמנטים מעולם החי והצומח; שבעת השלבים הבסיסיים של התהליך האלכימי - שריפה, המסה, ייבוש, התאדות, מוות, הפרדה ואיחוד הניגודים - והצבעים המסמלים אותם; גורמי השינוי וההתמרה, האלמנטים המאיצים, המתסיסים והמתווכים שייצוגם המובהק הוא מרקורי הן במישור החומרי (המתכת כספית) והן במישור המיתולוגי (האל הרמס-מרקורי); ולבסוף, החומר האציל, יקר הערך, שהוא מטרת התהליך, הזהב הוא אבן הפילוסופים הוא הלפיס הוא שיקוי החיים. בכל אלה מצאו יונג ותלמידיו משמעויות והדהודים הקשורים לאלכימיית הנפש, לתהליך המסתורי של האינדיבידואציה - ההתפתחות וההבשלה הרוחנית של העצמי. כך המכל מתגלם בסמלים ארכטיפים אימהיים, כמו רחם או אדמה (או המרחב הטיפולי), שבמסתריהם מתהווים חיים ומבשילים תהליכים נפשיים. וכך הפרימה מטריה היא חומרי הנפש הנחותים, הכואבים, המודחקים, חלקי ה"צל" שיש לעדן ולהעלות למודע כדי לסייע בכילול הנפש. חומרי גלם אלה, המיוצגים על ידי סמלי ראשית כמו תינוק או ילד, כאוס וגן-עדן, חוזרים ונשנים בטבע, בפולקלור ובספרות בדמות גולם הנהפך לפרפר, צפרדע ההופכת לנסיך, וברווזון מכוער המתפתח לברבור. שלבי התהליך האלכימי מסמלים את תהליכי ההתפתחות הנפשית, אם במהלך החיים השלם ואם בפסיכותרפיה: השריפה האלכימית תובן, בין השאר, כחישול כוח האני וכביטוי לחיות ולחיוניות; ההמסה מסמלת את ריכוך התודעה והעשרתה כמו גם מציאת פתרונות לקשיי חיים עכשוויים (שם השלב, "סולוציו", אוצר את שתי המשמעויות); הייבוש מבטא מעבר מכאוס לקוסמוס: עיגון מוצק במציאות ובניית זהות המגולמת במוטיב הארכטיפי של מסע הגיבור; ההתאדות היא תהליך התמרה סובלימטיבי מחומרי לרוחני, המסומל, בין השאר, על ידי ציפורים והרים; מוות, השלב המעברי של שינוי מצב צבירה באלכימיה, מתורגם לוויתור או תבוסה של האני, המאפשרים התהוות חדשה והתעלות טרנסצנדנטית והכורכים לעתים מעבר למצבי תודעה מיוחדים וחריגים (טראנס, אקסטזה), המעוצבים ארכטיפית כלידה-מחדש סמלית בעקבות חידלון; ההפרדה המאפיינת אופרציות אלכימיות כמו חיתוך, ביתור וסינון, מייצגת את התפתחות הקיום התודעתי של מובחנות ונפרדות עצמית; ולבסוף, אחדות הניגודים (קוניונקציו), השלב המכריע של היווצרות התרכובת האלכימית החדשה, מבטאת את תהליך האינטגרציה של העצמי, המודע לניגודי הנפש שבתוכו והמאזן בין חלקיו המודעים והלא מודעים, המוחצנים והמופנמים, הנשיים והגבריים, האנושיים והאלוהיים.
את החומרים הפסיכולוגיים הללו, פרי הספרות היונגיאנית בנושא, נצר מנהירה ומעשירה באמצעות פסיפס רב-גווני של חומרים מתחומי התרבות, הדת, המיתולוגיה, האומנות והספרות, שבהם חוזרים ומופיעים במלבושים שונים סמלי האלכימיה הנפשית. אבני החן בפסיפס זה הם החלומות המרהיבים שהיא מציגה, משלה ומשל מטופליה. פשר החלומות היונגיאני, המתרגם כל דמות, אובייקט והתרחשות בעלילה לפונקציות ולארכטיפים בנפש, יגרום אולי לפסיכואנליטיקאים פרוידיאניים לזקוף גבה. אך החלומות מדגימים יפה כיצד משתלבת הסימבוליקה האלכימית הארכטיפית, פריו של הלא-מודע הקולקטיבי לשיטתו של יונג, בלא מודע האישי המאכלס את העולם הפנימי והמאוויים הייחודיים של החולמים. שיאו של הספר הוא הפרק על הרמס-מרקורי, "אל התהליך הפרדוכסלי וצלו הטריקסטרי" (המתעתע), שמהותו החמקמקה, רבת הניגודים, מוצגת על ידי נצר כך: "הנה כי כן, הרמס מרקורי הוא הלב האנרגטי של האלכימיה. משום שהוא בכול – בכל זמן, מקום ומצב. הוא פלאי ורב-כוח, הוא המקור והתכלית, הראשית והאחרית, ההנחיה של ההתהוות והטרנספורמציה. הוא הקרוב ביותר למה שנאמר על האלוהי. והאלוהי הוא גרעין העצמי שאליו מרקורי מוליך. מרקורי הוא תהליך האינדיבידואציה והתפקוד הטרנסצנדנטי, הדוחף להתפתחות... כי כן, מרקורי הוא תנועת הבריאה והתממשות המתמדת של העצמי. הוא המהלך הנסתר בתוך פעימת החיים, והוא גם החוט הטווה, האורג והתופר יחד את מכלול החיים למלבוש המלכות של הנשמה" (עמ' 290).
הספר עב הכרס עשיר בניסוחים יפהפיים כאלה, המאפשרים לצלוח אותו בהנאה למרות הגודש הקליידוסקופי, החזרות הרבות והנטייה להעמיד את האלכימיה כמטפורת מפתח, סופחת-כל. הכתיבה מתפעמת וחגיגית, בעלת ממד רליגיוזי מובהק; כתיבה עתירת תובנות של חוקרת-משוררת שהפסיכולוגיה שלה היא שיר הלל לחיפוש הרוחני, לחוויות ההתעלות המיסטית, ל"נביעת הנפש המתגעגעת", השואפת להתמזג עם הנצחי. נצר קשובה לאותות שהעולם משגר למאמינים. האלכימיה מהלכת עליה קסם ומסע החיפוש שלה בעקבותיה רווי במשמעויות אישית ובזיקות רגשיות עמוקות ומסתוריות. משמעויות וזיקות זו עולות כבר בהקדשה הטקסית של הספר לשניים מאבות אבותיה - וביניהם רבי אליהו הבעל שם מחלם, הראשון שמיוחס לו המעשה האלכימי של בריאת גולם! - ו"לאל הרמס-מרקורי שהופיע בחלומותי, הנחה אותי להבין את סמלי האלכימיה ואת סמלי חלומותי, והעניק לי את הליווי לדרך ואת ההשראה והמחויבות לכתיבת ספר זה". ההתחברות המוצהרת למורה דרך רוחני דוגמת הרוח המגינה של שאמאנים או המגיד של מיסטיקנים יהודים עלולה לעורר אי-נוחות אצל פסיכולוגים וקוראים מהזן המפוכח והרציונלי; אבל נצר בכל קשת עיסוקיה, כמשוררת, כאמנית וכפסיכותרפיסטית, היא אלכימאית מובהקת של הנפש, והנתיבות שהיא סוללת ביער הסמלים האלכימי מאירות עיניים ועתירות דמיון. לקראת סיום, הנה אחד מחלומותיה: "אני רואה ציר עולה מן הים אל השמים. בחלק העליון של הציר אני רואה דמויות מכונפות של גבר ואישה, שגבם מופנה אל הציר ופניהם זה מזה, לצדדים. אותו זוג נמצא גם על הציר למטה, שם הם פונים זה אל זה" (עמ' 324).
והפירוש: "החלום מתרחש על ציר האקסיס מונדי, המחבר את הלא מודע בהבטים הארצי והרוחני שלו...הכנפיים מורות שמדובר באיחוד פנים-נפשי של יסוד רוחני. זהו חלום ארכטיפי שמתאר את הקשר בין הגברי לנשי (הקשר הפנים-נפשי והקשר במציאות) כקשר שבו יש מרחב לנפרדות ולדיאלוג מחבר כאחד" (שם). שדון קטן בתוכי – האם זה הצל או הטריקסטר המתעתע? - יקשה האם חלום נשגב זה אינו פריה של היכרות רבת שנים עם הסימבוליקה היונגיאנית. אבל בסופו של דבר נצר פורסת לפנינו מכלול מטפורי מרהיב כזנב הטווס (סמל אלכימי להגשמת העצמי), המאפשר לאדם לחפש משמעות ויעוד רוחניים בניבכי נפשו. גם אם מכלול הניבים האלכימי קרוב יותר לרוחני ולמיסטי מאשר לאמפירי ולמדעי, אין ספק כי הוא רווי בסמלים אשר, כאמרתו המפורסמת של לוי-שטראוס, "טוב לחשוב באמצעותם". בפתיחת הספר מציינת נצר כי בעבודותיו בנושא, הפך יונג את עצמו לחוליה ב"שרשרת הזהב" באלכימיה. לא יהיה זה מוגזם להציב את "מסע את העצמי" כחוליה נכבדה נוספת באותה שרשרת.
ספרו של יורם בילו, "ללא מצרים: חייו ומותו של רבי יעקב ואזנה" (הוצאת מאגנס) יצא לאחרונה במהדורה מורחבת.