רבקה שאול על מסע הגיבור
כולנו גיבורים / רבקה שאול בן צבי
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011
ה'גיבור' הספרותי, המיתולוגי, אינו אלא מימוש למאפיין מחיי הנפש של כל אחד מאיתנו.
בספר עתיר תובנות פסיכולוגיות וספרותיות נפרשות תחנות בנפש האדם
מסע הגיבור-תהליך התהוות הנפש במיתוס, במעגל החיים ובתרפיה, רות נצר; מודן, 2011, 375 עמ'
ההתבוננות בסוגות שונות של יוצר אחד היא חוויה מעניינת. אפשר להרגיש איך תחום אחד משפיע על משנהו: כישרון השירה חודר אל המבע ההגותי השכלתני; ההגות פולשת אל השירה; דרמה, שירה, סיפורת ומסאות נמזגות זה בזה. ואין הכוונה לחובבנות נטולת אינטנסיביות, אלא להעמקה ורצינות בכל תחום. רות נצר, יוצרת רבת תחומים, כתבה ספר שמצטרף לספריה הקודמים העוסקים בחקר הנפש האנושית בהקשר יונגיאני, ומתחבר גם אל ספרי השירה שלה בעלי המטען ההגותי.
ייחודו של "מסע הגיבור" בהשוואה לקודמיו הוא בהיותו נגיש וקל יותר לקריאה, ומיועד לקורא הרגיל כמו גם לאנשי המקצוע. נצר מביאה חומרים מספרות מקצועית שאינה קיימת בעברית, וגם עוסקת בנושאים שטרם עלו במסגרת המחקר היונגיאני. מהפן הספרותי מצאתי בספר המון יופי פואטי, שפע של דמיון ועושר של דימויים, בד בבד עם הארות ספרותיות רבות.
נושא הספר הוא התהוות האדם באספקלריה של מיתוסים, ברוח הפסיכואנליזה היונגיאנית שהרחיבה את ה"תת מודע" של פרויד לתת מודע קולקטיבי, המאכלס את צורות היסוד של החוויה האנושית, ופועל אצל כל בני האדם. מושג מעט מיסטי במהותו, שמדגיש את הדומה אצל בני האדם ואת השיתוף שבתכנים הרגשיים. לפי גישה זאת, מהווים המיתוסים למיניהם ביטוי ליסודות נפשיים. אלה הם הדימויים המופיעים בחלומותינו, ומתגשמים באופנים שונים בתחומים השונים של חיי האדם. מכל אלה יוצרת רות נצר את העלילה הנפשית של ה'גיבור' ואת תהליך התהוותו.
המושג 'גיבור' לובש פנים רבות: ישנו הגיבור המובהק של המיתוסים היווניים, דמויות כהרקולס, פרסאוס, אכילס; ישנם גיבורים של יצירות ספרות, כולל הגיבורים הטראגיים, מושג ייחודי בתחום הטרגדיה. אך עיקר משמעות הגיבור לפי הספר הוא האדם באשר הוא, שחייו הם מסע של עיצוב הייחודיות האישית ("אינדיבידואציה") נוכח קשיים ומכשולים שמקורם גם ב"איד", ממלכת היצרים המודחקת לפי פרויד, וגם בעולם החיצוני בכל תחומיו. ליתר דיוק, הגיבור לפי נצר הוא ה"אגו", שהוא תוצר המתח שבין ה"איד" ו"האני העליון". האגו של האדם מתגבש ומגיע לעוצמה ונפרדוּת מתוך התנסויות, מכאובים, התמודדויות, עמידה במשימות ותהליכי חניכה.
אבל לא כולם גיבורים באותה משמעות. הקריטריונים משתנים מתרבות לתרבות: במזרח קיים אידאל של ניתוק ופאסיביות שבא לידי ביטוי במדיטציה היוגית; במערב מושם דגש על אקטיביות. נצר דנה מעט גם בהשקפה המזרחית, אך עיקר עניינה בגיבור המערבי המתגלם במיתוסים, בספרות, במדע, בהנהגה ובתחומים נוספים. יש לציין שנצר משתמשת במושג גם מבחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית, כי שני הדברים קשורים זה בזה, והגיבור הפנימי מתגבש מתוך הזדהות עם דימויים חיצוניים שונים של גיבורים. ובכן, ישנו הגיבור של פרקי אבות הכובש את יצרו, ויש גיבור המכה את אויביו, והגיבור הטראגי המגיע למודעות; מכל הגיבורים למיניהם מגבשת נצר רשימה של אפיונים וביניהם: כיבוש היצר, יכולת בחירה והחלטה, התמדה במסע ומחויבות למשימה.
בספר מובאים גם קריטריונים נוספים להערכת הגיבור. בהבנתי את הספר, הגיבורים הם אנשים ראויים, על חולשותיהם וכישלונותיהם. אך הם אינם בני אדם נטולי עכבות, פסיכופתים מסוכנים; גם לא עצלנים ונרפים או אנשי תענוגות ריקים מתוכן. יש אמנם בספר מסר אופטימי על אפשרויותיה הרחבות של נפש האדם, על היכולת העמוקה לתיקונים וכפרה, אך האפשרויות הללו צפונות רק למי שמוכן למאמץ ואינו חושש מהבטה פנימית נוקבת. שיא ההגשמה הוא כמובן מעבר ל"אני", אבל יש צורך ב"אני" חזק על מנת לעשות דברים בעלי ערך. הגיבור של נצר רחוק מאוד מה"פרסונה" הטלוויזיונית המאופרת תרתי משמע, אלא מי שממוקד בעצמי האמיתי שלו, ומגבש את עצמו באופן אותנטי ופנימי.
דיון מעניין מוקדש לתודעת הזמן, וכאן בא לידי ביטוי ההיבט הטיפולי של המחברת, הטוענת לאור ניסיונה המקצועי שתודעת זמן מעוותת מראה על בעיות באישיות. חוסר היכולת לדייק, דחיינות כרונית, התעלמות מהשעון. מתברר שהתעלמות מהשעון אינה סיבה למסיבה… ושאין כל רומנטיקה בהתכחשות לזמן הפיסי. לקחים מסוג זה מצויים בספר למכביר, ומעצימים את הרלוונטיות שלו לקורא מן השורה.
אחד מהגיבורים הרבים המוצגים בספר הוא האמן (בצד המיסטיקן, המורד, הלוחם, המנהיג ורבים אחרים). דמותו משורטטת באמצעות קטעי שירה, מיתוסים המשקפים את מהות האמן והאמנות, מחקרים על האמן והגות כללית. נצר מצטטת את החוקר רולו מיי, האומר שלאמן יש פחות הגנות מפני התת מודע, ולכן הוא מסוגל לסובלימציה של הכוחות הפנימיים המאיימים. האמן אינו מתגבר על הלא מודע, אלא חי עמו בכפיפה אחת, והופך אותו למקור השראה.
ביטוי מיתי לכך הוא המיתוס של פרסאוס, שנדרש לערוף את ראשה של הגורגונה, המפלצת שכל הרואה אותה הופך לאבן. פרסאוס מילא את המשימה, אך מהראש הכרות בקע פגסוס, הסוס המכונף, וכאשר הגיע פגסוס להר הליקון בקע ממנו מעיין המשוררים. בהמשך הדיון מדגישה נצר שהשראה ללא יכולת ארגון לא תוביל ליצירה, והאמן חייב להיאבק באותם כוחות פנימיים היוצרים חדלון מעש. בפרק ישנן הבחנות נוספות על האמן, זיקתו לגבריות ולנשיות ויחסו לנשים הממשיות בחייו.
פרק מעניין עוסק בבדידות כאפיון קיומי של כל אדם. אך יש בדידות של עושר רוחני ויש בדידות עקרה. הגיבורים במיתוסים יוצאים לדרך לבדם, כחלק מתהליך חניכה מעצב, אם כי ישנו גם ארכיטיפ של זוגות היוצאים לדרך. בדידות קיצונית עלולה למוטט את האישיות עד כדי מחלת נפש. הפרק פותח בשבחי הבדידות ומסיים בשבחי הדיאלוג החברתי. במסע הבודד הזה יש צורך להתגבר על מפלצות, להרוג חיות שונות, אבל הנוסע מקבל תשורות ממדריכים שונים, ולומד להתגונן בדרכים מגוונות ביותר כמו למשל להיות רואה ואינו נראה. במציאות החיצונית פירושו של דבר לטשטש את קיומנו מפני הגורמים המסכנים אותנו.
כוחות ארכיטיפליים מתגלמים גם בדמויות ההורים. האם, מקור החיים, דמות עוטה הוד ויקר שמתבטאים למשל בתמונת "החלבנית" של ורמיר. אבל ארכיטיפ האם מורכב משני קטבים: האם המיטיבה והאם הבולענית, כמשתקף גם במיתוסים ובאגדות עם, וגם בסיפורי חלומות של מטופלים. הירשל של עגנון למשל, שאמו היא מהסוג הבולעני, ועל כך הוא משלם בשפיותו. הסבר זה של נצר ליצירה שונה מההסבר הפרוידיאני. היא אינה רואה את הירשל כמי שסובל מתסביך אדיפוס ונמצא בתחרות עם האב, אלא כמי שקשור לאם שאינה מניחה לו להשתחרר. בן, שכוחות נפשו כבולים על ידי האזיקים הבלתי נראים של הכוחות המפלצתיים המופנמים בנפשו כ"אנימה" שלילית ("אנימה", בתורת יונג, היא ארכיטיפ מרכזי של נשיות). הסבר זה ל"סיפור פשוט" נראה לי יותר עמוק ומעוגן בטקסט מאשר תסביך אדיפוס וכמובן שהוא עדיף על אותם הסברים המתמקדים בנורמות החברתיות. בל נשכח שמרד בהורים היה אפשרות ריאלית בתקופה זאת של ראשית המאה העשרים. לא הכבלים החיצוניים הם המונעים מהירשל את מימוש המרד, אלא הפנמת 'האם הגדולה' והעדר דמות אב חזקה, שכן גם האב נבלע על ידי אשתו.
בספר דיונים ספרותיים מרתקים ופרשנויות מקוריות ליצירות ספרות. כך למשל בדיון על האינצסט נכלל ניתוח מעניין של הנובלה "הנבחר" מאת תומאס מאן. בדיון על ארכיטיפ האב המאיים בוחנת נצר את כתביו של קפקא, שהעלה דמויות אב מזעזעות. פרקים מעניינים אחרים עוסקים בכשליו של הגיבור, וביניהם ההיבריס, הילדות הנצחית, הנרקיסיות, התחבולנות והחולשה. פרקים ארוכים מוקדשים לנושאים כגון האשמה (הבחנה מעניינת היא בין רגשי אשמה לבין אשמה ממשית), הסבל, השיבה, הכפרה. בנושאים האלה נעזרת נצר בתובנותיה של דורותיאה קרוק, כלת פרס ישראל, על אודות הטרגדיה והגיבור הטראגי ("יסודות הטרגדיה"). נוסף על כך יש בספר דיונים קצרים אך מאלפים על תופעות שונות בתחומי המשפחה, החברה והתרבות הקשורות למיתוסים שונים, כמו למשל הדיון בסרטי מדע בדיוני, פולחן ה"כוכבים", אלימות במשפחה, חינוך נוקשה, מרד הנעורים, הכמיהה לנעורים נצחיים, היחיד הגדול, המנהיג הרודן, החשיבה הקולקטיבית ועוד ועוד. הספר נחתם במסעו של המטפל, שאף הוא תהליך של גבורה שדורש התמודדות עם המפלצות של עצמו, כמו עם אלה של המטופל.
לקורא שאינו מקצועי בתחום, הספר מסייע בהבנת התחנות שבתהליך ההתפתחות ובשרטוט הכשלים האישיים ומקורותיהם. יש בכך אפקט טיפולי שנוצר מעצם הקריאה, אפקט שכולל גם את העלאת המודעות וגם את סלילת אפשרויות הצמיחה, כמו למשל הידיעה שעדיין לא מאוחר לתקן משגה חריף בדרך החיים, שאולי מקורו בארכיטיפ מאיים כלשהו. למשל, הבנת הכורח בהיפרדות הרגשית מההורים ובבניית עצמיות בלתי תלויה גם תסייע לקורא להימנע מלעולל לילדיו את מה שאולי נעשה לו.
מרענן להיווכח שנצר אינה שבויה בכבלי התקינות הפוליטית, ומביעה גם דעות שקשה היום להביען מבלי להיתקל בטהרני הפוסט-מודרניזם. כמו כן בולטת למדנותה היהודית של מי ששורשיה בקיבוץ הדתי, אם כי גישתה אינה אורתודוקסית. "מסע הגיבור" ככלל הוא ספר מרחיב אופקים ומרגש, ספר המעשיר את הרוח.