תגובות ל'קדיש' ו'עקבות'

מאמרים ותגובות על 'עקבות' ו'קדיש לאבא': אורי נוה, דליה קוה, דינה בן-ציון קטן



דברים שנשא אורי נוה בערב השקת
"עקבות" ו"קדיש לאבא" ב מועדון הספרותי ברעננה
ביום 14.11.2006


כהקדמה ולשם גילוי נאות ברצוני לומר כי מר אורי נוה שבהזמנה זה אני, אחיה הכמעט תאום של רותי.
אנו "אח ואחות כמו זוג אוהבים מראשית השנים". כך כותבת רותי בשיר אלבום (ע'מ 72) בספרה "עקבות":

באלבום הראשון של המשפחה
הזמן מתכווץ ונפתח כמניפה,
אתה הבכור- פנינו דומים
עיניים כחולות- כמעט תאומים.
אח ואחות בני חמש או שש
כמו זוג אוהבים מראשית הימים.
מסתירים מבוכה
בישנים-
ימינך על כתפי
בשמאלך זר נרקיסים...

תאומים מדברים ביניהם בסימנים ורמזים המעלים בדרך אסוציאטיבית עולמות שלמים שהמשקיף מהצד לא יבינם.
אני תפילה כי דברי בערב זה יצאו מגדר של רמזים ויהיו בהירים לקהל השומעים.
אפתח בספר "קדיש לאבא" ואתייחס לשיר קדיש לאבא.
את תפילת הקדיש אנו אומרים בארמית, שפה שרוב היהודים אינם מבינים. ואולי טוב שכך.
שהרי בשעה שמתך מונח לפניך ואתה מכונס בתוך עצמך ומעלה מנבכי העבר תמונות של האיש כפי שהיה בחייו, בשעה
זו הלב נחמץ לנוכח הריק האובדן והאין. ודווקא כאן מצפים ממך לומר תפילת שבח והודיה לבורא עולם שברא עולם כרצונו כראות עיניו:
"בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה ויצמח פורקנה ויקרב משיחה".
ובתרגום לעברית:
בעולם שברא כרצונו וימליך מלכותו ויצמיח ישועתו ויקרב בוא משיחו.
ואנו הקוראים מבינים כי בטבע העולם שברא, יש לידה,יש חיים ויש גם מוות. המוות מציג את האדם באפסותו וסופו, מול אין- סופיותו של הבורא.
רותי מתמודדת עם הקושי של אמירת התודה לבורא במקום שבו לבך מתריס כלפי שמיים בדרך מיוחדת משלה.
היא פונה אל בורא עולם וקוראת לו לתקן בעולם הבא ולו במקצת את העוול והגורל שהיה נחלתו של אבא בעולם הזה:
לטפח, לנשק,לחוס ולחמול על הילד שאמור היה להיות ילדו
יקירו ילד שעשועיו ולפחות עכשיו בהאספו אל עמיו,לאסוף
אותו אל חיקו כבנו יחידו אשר אהב. וכך כותבת רותי(ע'מ 61) :

יתגדל ויתקדש
בעולם שברא כראות עיניו
ולא טחו עיניו מראות
את הרע
(גם את היופי ראה)

וימליך מלכותיה-
ולא רק את מלכותו שלו
כי אם ימליך
ויגדל
ויקדש
את נשמת מי
שביומו ובחייו
לא גידל
לא טיפח
לא נישק
לא חס
לא חמל
ולא היה לו כילד שעשועיו
כל אלה יעשה נא עכשיו
ויאמר לו
תושבחתא
נחמתא
ויאספנו אל חיקו כבנו יחידו
אשר אהב.

אנו בניך אבא, יודעים עד כמה אהבת את אותה תפילה במוסף של ראש השנה :

"הבן יקיר לי אפרים עם ילד שעשועים
כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד
על כן המו מעי לו, רחם ארחמנו
נאום אדו-שם".

כל אימת שהגיע שמחה פרידמן- בעל התפילה- לתפילה זו, היית עוצם עיניך ושר בקול שני כנער מקהלה, את הניגון של לבנדובסקי :

"וזכרתי אני את בריתי אותך
בימי נעורייך,
והקימותי לך ברית עולם".

רותי מתריסה כלפי שמים כאומרת:
מדוע לא זכרת לו את ברית נעוריו, כשהלך אחריך במדבר בארץ לא זרועה.

בשיר ובבואו (ע'מ 69) כותבת רותי

ובבואו אליך
יאמר-
הכר נא
הכתונת בנך היא?
כי טרוף טורף

לאמור, אתה אלוקים שלא שמרת עליו בחייו, הכר נא באחריותך לתוצאה של טרוף טורף מאיר.

בשיר תפילה לעני (ע'מ 68) כותבת רותי :

תפילה לעני
כי תעצום עיניך-

פנינו משתקפות
בפניו. תפילה לעני
כי תעטוף נפשו

רואֶה אני את פניך אבא , טהור נפש ויפה עיניים.
- פניך אותן הורשת לנו - ובאוזני מתנגנת תפילה לעני, תפילת בכיין של הבנות בבית הכנסת בנוה דקלים.
(מתוך פרק ק'ב בתהילים):
" תפילה לעני כי יעטוף ולפני אדוני ישפוך שיחו.
אדוני שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא:
אל תסתר פניך ממני ביום צר לי " ...

אני רואה את רותי עומדת בעזרת הנשים בביה'כ שלנו, צופה בתדהמה במעגל הגברים הצפוף המתנועע כגלי הים, ומתוכו עולה השירה הזו כשדמעות חונקות את גרונם וגרונה.
דמעות על תפילה שלא נענתה.

רותי אינה משתייכת לציבור הדתי שומר המצוות , אולם לבה ונשמתה עטופים בקדושתה של הפרוכת העוטפת את ארון הקודש. אותה רקמת פרוכת ממנה יוצאים האריות בשיר ערכת אלוקים (ע'מ 14 בספר עקבות):

ערכת אלוקים שלי
מנפיקה ממתקי תפילה.
תפילות הן שיר ערש.

והאות של האר'י הקדוש
מופיעה בחלומי
מתנועעת ומאדימה
בתשבץ אותיות על חולצת לבי.

צמד אריות משני צדי ארון הברית
יוצאים מרקמת הפרוכת
מלוים אותי בשכבי ובקומי

אסיים באמירה אישית בשמי ובשם אחיותיך ואחיך הצעיר שליוה את דברי בקריאת השירים ברוב חן:
"אורי יקר"- כך כתבת לי בהקדשה לספר קדיש לאבא -
"כאילו שכולנו כתבנו את השירים האלה"
ואני עונה לך בשם כולנו:
אמנם כן, כולנו כתבנו בדמע.

*

דליה קווה - הרהורים עם קריאת "קדיש לאבא" ו"עקבות" / ומכתב תשובה שלי :



ואלה תולדות השכחה:
תולדות חלום יעוף.

והכאב, אבן הנגף,
נעטף כאתרוג.

קיסוס
בפתחי עולם.

את השיר הזה אני אוהבת ובחרתי לפתוח בו. ארבע השורות הראשונות מובנות לי. הן משקפות, לדעתי, את התפישה הפסיכולוגית שלך, ולא רק שלך, כמובן, על ההדחקה של הכאב ועל תהליכי השיכחה, העתידים לחול גם על האב האהוב כל-כך. לעומת זאת שתי השורות האחרונות אינן ברורות לי.
וטוב שכך. טוב לי להישאר ברמת התמונה של "פתחי העולם" (הזה? הבא? שניהם? ) המכוסים קיסוס. האם יש כאן רמז לתקווה? האם אחרי ש"התולדות" נסגרו במעגלי השיכחה וההדחקה, משהו , בכל זאת, יפתח?

הבת שמנועה מלומר "קדיש" בבית הקברות מסרבת לשתוק.
בבית הקברות היא אומרת בלא-קול את התפילה המקובלת, ומאוחר יותר היא מחברת "קדיש" משלה
בקולה היא, קול נשי, קולה של הבת לאביה, ובקול רם.
אני חשה במקרה שלך ,ובמקרים רבים אחרים, את הפער בין הרצון, ההכרח, לעתים, האישי לומר או לעשות דבר-מה, שלא מקובל על הציבור, לבין האיפוק וההכנעה המשתיקים אותו. ובעיקר קרובה אלי "שתיקת הנשים". יותר, ויותר אני מאזינה לדממה הזו. יותר ויותר גואה בי הצורך הדחוף לבקוע אותה. וקודם כל ברמה האישית, בחזקת "האישי הוא הפוליטי". ולא מדובר בכתיבה בלבד.
ואת הרי מרבה לומר ולעשות בכל מיני דרכים.

מצער אותי שאביך לא ידע שמחה בחייו. את כותבת זאת מספר פעמים: "לא מוכשר לשמחה"..... "לאבא לא הייתה שמחה בחייו, קל וחומר במותו"..... "זרע בדמעה ולא קצר". "אפילו השיש , הלבן היפה, פגום בקצה". ו "ספדו לאיש , שנעדר בחייו".
אני חושבת שהידיעה הקשה , שחיי אביך לא היו מלאים בשמחה , מכבידה עליך את הפרידה ממנו. קל להשלים עם מות אדם שידע חיים "שמחים" במובן הרחב של המושג הזה. אבי אמר לי פעם, שהיו לו "חיים טובים". זו , אולי, המתנה הגדולה ביותר שקבלתי ממנו. והיו רבות אחרות.


ובבואו

ובבואו אליך
יאמר –

הכר נא
הכתונת בנך היא?
כי טרוף טורף
שיר קצר ונוקב.
בפתח הספר "עקבות" הפנית אותי לעמ' 13, אל "הסוד הפשוט של חייך". אני קוראת את הכתוב שם ומוצאת חיבור אל "ששונות זעירים, שמחות כזנב הלטאה" של רחל המשוררת. ואל "אינני רוצה לכתוב אליהם, רוצה בליבם לנגוע" של נתן אלתרמן. וכמובן אל שיר השירים. אני מוצאת גם התמזגות עם הטבע , שמופיעה בצורה יפה עד מאד בשיר "עונות": "אם תמצאני בתלתן – תמצאני, בדקירות הסרפד, בחספוס העפר".

השיר "פרידה" מגלה גם הוא "סוד פשוט של החיים": אי היכולת להיפרד. אי יכולת הן במובן הפיסי , והן במובן המטפיסי. אני אוהבת את השורות הבאות:
"העננים מפילים עצמם בתנופת התאבדות
לשוב אל ים מכורתם. הכוכבים בלתי
נפרדים מחשכתם, נועצים בה קוציהם".

השיר "העמק" יפה בפשטותו והשיר "ים שחור/אודיסה" נוצץ ומתרונן בתיאוריו המיוחדים:
"ירח לבן מטיל קוביות סוכר
אל הים השחור"
וגם בשיר "חוף נאזארה", יש שורות מרהיבות:
"מול ים עיקש, צועק כחול פתאומי".
ולבסוף , מחזור השירים "אמא: לקראת ", שבעיני הם מהמשובחים שבשני הספרים.

זהו רותי. אני מקווה שהצלחתי להעביר לך את התרשמותי מהספרים האחרונים שלך.
שלך בידידות רבה
דליה*

לדליה -

דליה יקרה, שימחת אותי מאד, עד דמעות, בהתייחסות המפורטת שלך לשירים השונים, שמעבירה את החוויה של קריאה באמת. של שותפות, אף אם להרף, של הוויות חיים, שהרי את יודעת היטב מעצמך, שמה שאנחנו כותבים בשירה הוא עצם מעצמנו.

כפי שאת יודעת שיר נכתב לפני שמספיקים להבין מה נכתב בו. לכן אני יכולה להביט בקיסוס בפתחי עולם רק לאחר מעשה ולתהות כמוך מה זה.
בעיני הקיסוס הוא גם טפיל אבל גם צמח יפה שנצמד בעקשנות ונדבק לקירות. וממשיך ללות אותנו כך שאי אפשר להפטר ממנו, וטוב שכך.
פתחי עולם – מזכיר אלי את הפסוק מהתפילה - ,שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, אדוני צבאות הוא מלך הכבוד סלה". פתחי עולם הוא כנראה פתח העולם של החיים עצמם, אבל גם פתח האלוהות שכאן ושמעבר. אולי פתח הנשמה שלנו אל מעמקיה. זה ביטוי מופלא בעיני.
השיר מתייחס לתחושה מתמדת שיש לי שהכל בורח לשכחה. לפעמים אני חושבת שאני כותבת כדי לשכוח ולפעמים כדי לזכור, או שניהם. "אי היכולת להפרד" שייך גם לכאן.

באשר למחזור אמא – מי אני שאדע מה משובח ממה. אבל חשוב ש'קדיש' לא מצל על אמא. שירים אלה הם כעין המשך אוטוביוגרפי לשירי חלוצה בספר 'אשה-שירים ורישומים'.
כנראה שמה שנכתב בעקבות אבדן מעלה בי מהתהום משהו תמציתי ומזוקק, ששבלעדיו אי אפשר לי לשרוד.

כן, נגעת בנקודה הכאובה מכל; אי היכולת של אבא לשמוח. אבא היה מדוכא חלק ניכר מחייו, מבעד מעטה התרופות שהצילו אותו פגשתי אבא עדין נפש שלא יכל לשמוח.

כשאני חושבת על זה, המחויבות שלי להפיק מהחיים את העיקר האיכותי והעמוק ביותר ואת השמחה שאפשר – זה כדי להציל מה שהוא איבד.
אבל הוא העניק לי את אהבת האמנות, המוסיקה, הנופים, היהדות, החשיבה התאולוגית, ובעיקר את הרגישוּת והפגיעוּת, ואת המופנמוּת וההומניות העמוקה. ראי בשיר 'התהפכות': "אבי אמר – כבדי את העני" – זה רמז.

אני מצרפת כאן שני שירים שנכתבו בזמן מחלתו ומשום מה נשמטו ממני ולא הוכנסו לספר, ואת השיר ספיח שנכתב לפני חודשים אחדים.


השגחתי בך
שלא תהיה לבד בלילה
אבא תינוק

שן אפרוחי
לוּ-לי לוּ –לי
אבא לי

שן שן
שנתך מנוחה
ידי בידך

*

לפנות בקר אקשיב למוסיקה
פניךָ שלוות ועצובות
כפני ספניאל יפה תאר

עור שחום
שער שיבה
שום קמט אין לתינוק שלי

*

ספיח

מותךָ מתרחק ממני
ברגע של הסח הדעת
כמו ילד שֶרַץ
אל מחוץ לטווח הראיה
של אמו

*



דינה קטן בן-ציון / פורסם ב'מקור ראשון' 2007.

בברית החיים
על שיריה של רות נצר
עקבות, כרמל, 2006
קדיש לאבא, כרמל, 2006

"כי מה בין המים/ וכתב החיים"
("מעבר יבוק")

"אני כותבת על עולם שהושלך והתפצל", כותבת רות נצר (עקבות, "כשאלוהים אמר") – חיווי שירי שמבחינה מסוימת קושר אולי בין שני קבצי שירה אלה מפרי עטה, שיצאו באותו מועד. שני הספרים שונים זה מזה ועם זאת קרובים ברוחם, הן בפואטיקה הן באופן המשגת הנושא הגדול ששניהם עוסקים בו מהיבטים שונים: החיים, המוות, חקר מחוזות האובדן והתודעה האנושית כ"עולם" רב ממדי.
עקבות כולל כמה שערים תמטיים: "עונות"; "אנשים"; "מכורה"; גם שער שירי מסעות, מחזור של מדרשי תמונה, בשם "תמונות גלריה", ומחזור שירים המוקדשים לאם המשוררת בחוליה. קדיש לאבא הוא קובץ שירי פרידה מאבי המשוררת, שבהם היא עוקבת אחר חייו בגילוייהם השונים, החל מתמונות הילדות הראשונות שבאלבום, הפנים השונות בדמותו, הלכי רוחו, צער מחלתו ומותו והאופן שבו חייו ומותו מתחיים בזיכרון הבת, ובזכרון העולם הסובב. בדברי אעסוק תחילה בעקבות ובהמשך בקדיש לאבא, ואשלב פסוקים רבים ככל האפשר מהשירים, הן למען הנאת הקורא, כדי להטעים מקצת מן המייחד את קולה של רות נצר – משוררת, צלמת, ציירת, פסיכולוגית יונגיאנית וחוקרת ספרות – את ראותה ואת הפואטיקה שלה, בשפתה, הן כיוון שכוחה, חוכמתה ויופיה של שירה היא בהּ עצמה ובפסוקיה.
ממה עשויים ומה מכילים העקבות שחייו של אדם מותירים בהווית העולם שמעבר לקיומו, זה המוסיף להתקיים בלעדינו – אף שמבחינתנו, כידוע, אין לו קיום אלא כל עוד אנחנו קיימים ומסוגלים לחוות אותו? אולי בראש וראשונה ממה שהחושים קולטים והתודעה רושמת:
הסוד הפשוט של חיי –
תנועה חרישית של עלעלי
עץ מגביה מעלי.
אשכב אפרקדן במרחבי הדשא.
הוא רוכן מעל פני.
המוסיקה של כל הדברים
נפרשת בתוכי. העץ נמס. נוגע בערפי
ימינו תחבקני שמאלו תחת ראשי ("הדברים" 2, עמ' 13)

זו גם דוגמה אחת מני רבות בשיריה של נצר של מעט המחזיק מרובה, במובן של יכולת לצייר במלים מעמד פשוט לכאורה, שכוחו במימד העומק המובנה בשפת ההתמזגות עם מבעי הטבע כאוצרים סודות בריאה – ואת האהבה לבריאה, בשפת שיר השירים. בשני הספרים ישנם שירים רבים בעלי תבנית תמונית-הגותית, שלרגעים מעלה בדעת שירי האיקו, שנחדרו בתחביר של חשיבה "מערבית": האני, או מצב נפש – כערירי ועם זאת שייך עמוקות, בלב יקום פורח שאדם מגיב עליו בחושיו ותודעתו הערה מתעדת את הווייתו החידתית:
בערב הכובד מתפוגג
ציפור יחידה
עומדת על עץ מולי
שרה חידה." (עמ' 21)
ושורות נפלאות, כמו: "וכל עלה הוא עץ העולם" (עמ' 23) או "נשמת הבית תהדהד יה" (לויתן, ע' 26). בשירים רבים אוזרות המלים כוח לדווח על התפעמות הנוגעת בחוויה בעלת אופי מיסטי, שבכוחה מתנסחים חקרי הלב, בדיבוב של פינה נסתרת בנפש, באופן הראות, במנעד ההיגב. בשירים אלה המלים משמשות כגשושיות המובילות אל עולם שופע גילויים ראשוניים, חידתיים מעצם מהותם: "ללכת בעקבות קריאת ציפור/ התלויה באוויר כחידה" (ע' 29) בשירים אחרים – חוויה של היפוך מראות, של משחק הנפש בהיפוך יוצרות העולם, ויוצרותיה שלה: "רגע הנפילה הוא רגע הנסיקה/הוא רגע פתיחת השער/ הוא רגע הנעילה" (ע' 31) או: "בתוך המים מראות/ ובמראות מים/ ובמים פנים/ ובפנים מים" (עמ' 24)
וישנה שפת התפילה – של נפש שחיה במאה העשרים ואחת ואלוהיה "מפזר כונס אחד לאחד/ רסיסי אין קץ" (עמ' 32), אך ההקשר הלשוני של תפילתה שאוב ממקורות יהודיים עתיקי יומין: "אין כמוך קרוע באלים/ מי דומה לך מטליא ישועה/.... עוטה בשערים תחבושת כשׂלמה" (עמ' 32), או: "אלוהַי נשמה שותתת בי/ טהורה היא" (עמ' 33). שירים אחרים מתחילים בתאור כמעט ראליסטי, כשהמימד הגשמי של עולם בעל קווי מתאר פיזיים מובהקים לכאורה מצטייר לעין כאוצר יסוד מהפֵך יוצרות שמתגלם בציור לשון תמציתי, רב עצמה: "עורב הברוש על סף הערב" (עמ' 38), או: "הכוכבים בלתי נפרדים מחשכתם".
עקבות הוא ספר רליגיוזי. בשיר של רות נצר, גם כשהוא מדווח על מכאובות החיים, מהדהדת רוח הפסוק כל-הנשמה-תהלל-יה. הספר נקרא כמביע בעוצמה את הרגשת האובדן והאפסות האנושית נוכח המוות, ועם זאת גם חדור אמונה פנימית נסתרת, בהעמידו תמונת עולם שחוברים ומבוללים בה יסודות פיזיקליים עם זכרי חכמת הקבלה. "אותיות הן סירות/ מפליגות על מצח מים/ למצוא כתב אל" ("אותיות" 1). הקורא בספר נמשך כבחבלי קסם אחר תמונות עשויות מחומרי צבעים, ריחות, מראות, ממומשות במלים שרוח-אלוהים-מרחפת-על-פני-תהום הופחה בהן: והיו עינינו שומעות/ והיו אוזנינו רואות/ והיו כציפרים מלקטות/ בשדות אדוני." (עמ' 40) ובשיר אחר: "ואם האלוהות אינה אלא תמונת לבי/ וכל שאספר בעולמות/ הוא עדות הנפש החווה עצמה/ מה נותר אם לא מצולה אפלה/ בה בוערים כוכבים/ מסמנים את מערה גבולותי – עד כאן." ("פיקדון", ע' 27)
הבדידות שבשירים היא זו הפורה, שנמצאת בדו שיח בלתי פוסק עם עולם המראות וההגות. כך בשיר "פרפרים" (עמ' 41)– ציפורים, הסוס, הלטאה – עולם של הידברות האנושי עם תנועת החיים ומהלכם, והכליה, המשותפת למין האנושי ולעולם החי כולו. ואז: "העץ הגדול במרכז הגן/מהתל בי חרישית/ משליך על ראשי/ קלע פרי" (עמ' 55) בית-שיר כל כך טעון. לכאורה, קטע של ראליה: העץ שבגן, ופריו הצונח שפוגע בראשה של העוברת מתחת. אבל זהו עץ שניצב "במרכז הגן" – זכר לעץ הדעת, ולעץ החיים, שנמצא מהתל בשוחריו, ופריו המבורך משול גם לאבן הקלע (מה יעלה בגורלו של דויד בן זמננו בעימות עם גולית הקם עליו?!) "בעודי מתבוננת/ נענשתי על חפזוני לגבוה/ על חפזוני לגעת/ באור ניגר." במלים אחרות, אין תשובה, מבלעדי ההכרה בקיומו של אור ניגר, כעיקרון שמארגן את מארג הסתירות שבמציאות מתעתעת, רבת רבדים, רב-ערכית ותמיד גם דו-סתרית, או בשפת המשוררת, "של סגול ואנטי-סגול" (עמ' 58).
בכמה וכמה שירים מופיעים מבעים ארספואטיים: "שירה היא זן/שירה היא קו הזנית/ כשהשמש במרכז השמים שולחת קרן אור ישרה/ למרכז האנכי של גופי/ לייזר שירה/ כל רואה (עמ' 66) (וכך גם ב"טיסה 2", עמ' 79). במלים אחרות, שירה היא ערוץ ההידברות עם האלוהי, העל זמני, האינסופי והטמיר שבתוכֵנו האנושי, הסופי והכלה.
מדור שירי המולדת רווי געגוע מהול בהתפכחות אכזרית. אלה שירים כבדי התפרשויות, מהן ברוח אגדה-בלדה ("יער", עמ' 73), מהם טובלים בפלגי זכרונות ("אלבום, "צהרי שבת", "העמק" (עמ' 72-77) – בהלם המפגש המתרחש בזיכרון, המחדד את תחושת הישות, התמורה, האובדן, החלוף. גם בשירי המסע שירים המציירים נוף, קטעי ריאליה לצד דימויים שעצמתם הפואטית נופחת באותה ראליה רוח אחרת, משהו שבסוד כוחות הבריאה: "מול ים עיקש/ צועק כחול פתאומי". או שמתנסחת איזו תובנה מפתיעה, בשפת כעין ברית סמויה – ברית הסבל – שחוצה דתות, כמו למשל בשיר "אודסה" (עמ' 83), או בפורטוגל (עמ' 85): "ישו הוא האישה/ המדממת בתוכנו". בכל אחד מן המקומות השונים חש הקורא בהבל פיו של המקום הגאוגרפי בסממניו המיוחדים, המעבירים רטט של פגישה עם משהו שנפשנו יודעת כביכול משכבר הימים, בין אם היינו במקום ובין אם לאו. באירלנד, למשל: "קירות גרפיטי שולחים אגרופים בעד ונגד", בעוד "בין עצי החורש והיער סביב לעיר/ ממתינים אלים קלטיים ירוקי עד".(עמ' 94) השיר נע בין החוץ לפנים הנפשי, בין הגלוי לעין ונתפש בחושים, לבין קולם של האדמה, האוויר, המים, וקריאת הדורות: כך בשיר "ברלין" (עמ' 95), בתיאור : "הדגים הכסופים שטים במצולה שחורה/ נעים בתנועת טאי-צ'י רדומה./ על גבם כתמים אדומים/ שונים זה מזה בדוגמת הכתם./ כל כתם יחידי לעצמו/ כמו קוד גורל אישי/ קוד החתמה – / לסמן מראש את כתם הדם שיפרוץ/ כשיכה הגרזן בראש."
בשער הקרוי "תמונות גלריה" –האומר החבוי, אילם ועצמתי, דברן הכמוס של תמונות שהעין רואה והיד כותבת את מראה העין בראי הנפש: "הנה העורבים. הנה העץ / – אימה כהה אוחזת/ בשורשיו" (עמ' 97) או, הארה בלתי צפויה, מרנינה: "גיבוריו של ישראל'ס הם האור והאדם./ האור השקט הוא חסד. האור/ מרחף סביב תמונותיו כידיד/ שותף לצער המנחם בעצם נוכחותו./ קרבתו מגינה מפני היאוש." ובהמשך: "קרבת הגוונים זה לזה היא האחדות שבתשתית הכל". או, בשיר על טולוז לוטרק (עמ' 100): "מישהו מתבונן בי מתוך מותי". זוהי דוגמה למשפט הלוכד, כששירת המשוררת במיטבה, כעין יסוד המשותף לברואים ולבריאה, הקושר ביניהם בדרכים סמויות מעין אך נרמזות באינספור גילוייו של כתב היד האלוהי, שמוצפן בכל אחד מיצוריו ומיציריו בדרך משלו. הלא אם "מישהו מתבונן בי מתוך מותי", אל נכון מה שציורו של לוטרק משדר כמסר סמוי אל תודעת הכותבת – הרי שאני, אנוש בן חלוף, קיקיוני, שחייו חסרי פשר והוא אובד בעולם של יפעה וזוועה הכרוכות זו בזו – הנני בה בעת גם חלקיק של נצח מסוים, ובעצם היותי חי וחווה, מי שעקבותיו נמהלים בעקבות שחייהם של בני האדם בעולם מותירים (באָמנותם ובאוּמנותם), יש לי חלק בשותפות הגדולה, של ברית החיים.
ברוח זו גם השיר "ציור זן" (עמ' 105) צומח מן העומק הפילוסופי של מה שבין היוצר ליצירה, בין מעשה הציור לבין פתיחת השער הנעול, שמתרחשת בנפש בכוחו של שיר שנוגע באופן ממוקד באינטראקציה שבין היצירה כבוראת יש בתוך חללים של אַין ותוהו, היצירה כמאיישת, במובן של מעניקה לעולם התופעות תוקף וממשות של ישות, ובכך מתמודדת עם אימת האינות. לא פחות משירי המסע מזמנים גם שירי המדור "תמונות גלריה" הנאה יוצאת דופן, אולי בגלל ריכוז שירים העוסקים בציירים ובציורים, ובמה שביניהם, כשהקורא מתקדם במסעו בתוך גלריה מיוחדת במינה: זו של תנועת הנפש בין הצייר לציור, בין האני הפרטי – ל"נפש העולם", בין הפרט – למכלול, בין המוכר – לבין כוחה של הזרה אמנותית, שמצמיחה לשכיח כנפיים מטפיסיות. כך בשיר "פרידה קאלו" (עמ' 110): "גבות העיניים כנפי עיט שחורות./ פניה סמוקות עלים/ פֵּרות, שרשי דם, עצי בכות." שוב ושוב, עולה פריט ביוגרפי המעניק עוצמה למימד התהליכי שבמעשה היצירה, שמתחייה מחדש בכל פעם שמסתכלים בה. כך למשל בשיר "רנואר", עמ' 111: "'אני חושב שסוף סוף אני מתחיל להבין משהו./ אני עדיין מתקדם', אמר/ לפני מותו."
חותמים את הספר שירים קצרים, שבהם מלווה המשוררת את אמה בדרכה האחרונה – דרך המחלה והתקרבות הקץ. אלה שירים עזי ביטוי, רוויי כאב, ניסיון למפות את ייסורי האם, וייסורי הבת העדה להם: "כמו פרעה במצרים/ הנפש עקשת/ ממאנת לשחרר את הנשמה/ מעבדות של חולי/ אל חרותה" (עמ' 122). ייסורי המחלה והגוויעה, המחלקה הסיעודית : "גוף מבוזה/ נפש מושפלת./ (היכן חמלת אלוהים?)" )עמ' 125).
מחזור שירי הפרידה מהאם הוא מעין פרק השלמה לדמותה (כפי שהעלתה בספרה של רות נצר נשים) לבין הספר קדיש לאבא. ספר זה הוא קובץ שלם המוקדש לאביה המנוח של המשוררת, וערוך כרצף של שירים הבונים בהצטרפם את דמותו של האב, שחייו ומותו מעלים שאלות על משמעות החיים, המוות והיצירה האנושית המשמרת את עקבות קיומם, משמעותם וזכרם של החיים, ובשפת השיר: "האם הידיעה העליונה ניתנת למתים?/ הם מעבירים את לפיד הידע" (עמ' 72), וגם: "שירי הם ספינתך האחרונה" (עמ' 78), ובמובן זה, השירה היא שקושרת בין החיים לבין המוות, או ליתר דיוק, בין רגעי החיים לבין ההכרה בסופיות ובמוותיות האדם. השירים קשובים לרגעי חיים בודדים, וכל אחד מהם, כעין מבוע , יוצא מהתרחשות, מ"אירוע" שנחתם בזכרונו של תצלום, או בזיכרון הנפשי של הכותבת, שתמונות מחיי אביה משתחזרות ברוחה. כל אחת מהן הופכת לגביש קט שברק החיים וחשכת המוות אצורים בו בכוחן של מלים מדייקות מצד אחד, ונסיקה אל מחוזות שמעבר לקווי המתאר הנתונים והמזוהים, מצד שני (כך למשל "חלוץ", עמ' 13; "תמונה ראשונה" עמ' 10). רצף השירים בונה סיפור ביוגרפי מזוהה, שבלב ליבו התקווה, והמפח. בכל שיר כמעט, הראשית אחוזה באופן כלשהו באחרית, ושתיהן מבולָלות יחדיו בהלל לחיים, בצער האבדה ובתהייה על פשר מצבי חיים מהיבט הרגע הבודד, רגע חי שבו האדם הוא אחד ויחיד ובלתי נשנה, ועם זאת הוא חלקיק בנהר החיים האינסופי, שקיומו החד פעמי נועד להיבלע במימיו. בכל שיר כמעט קיים המתח הדק, הדיאלקטי, בין מה שנידון להתפוגג ("מי אתה?/ אין איש./אין פניך." (עמ' 31 ); או: "שקוף כמו מים/ מובס כמו מים/ ידי נשלחת לאחוז בו/ וטובעת") לבין מה שהתובנה שלנו משמרת ואוצרת: "מעבר לזמן אתה רואה אותי- יתומה/ מביטה/ ביתום" (עמ' 15, וראה גם "השתדלויות ", עמ' 25)
במבעים רבים כאלה, דומה כי השירה נוגעת בפיזיקה: מעיינת, באמצעות המלים, במבנה העולם ובמרכיביו. מוטיב היתמות במחזור שירים זה נטען בחוויה דיאלקטית זו של יש שבאין, של הקיים שבנכחד, של תבוסת החיים לעומת נצח מי התהום, שמשם הם נובעים, ושמה הם שבים, מי התהום שרק האמנות – בקו, בצבע, בצליל ובאומר – מאייתת את מרכיביהם: "ומצייר עצים. / תמיד הוא מצייר עצים./ עצים הם הדיבור של אלוהים" ("העצים", עמ' 22). השירים כמו מבקשים לגעת במלים הן בסיפור ה"היסטורי" של חיי האב בדמותו הטראגית כחלוץ שחלומו היה למפח, הן ביסוד המטפיזי שבאותו סיפור, משהו שבעומק סוד ההוויה, שהוא גם סוד היסודות אשר מזינים זה את זה, גם סוד המחזוריות: "למקס עינים יפות./ מקס הוריש לנכדיו את עיניו היפות." ("העצים", עמ' 22). המחזוריות מזוהה אפוא במה שבתוכֵנו, ובמה שסובב אותנו, כבעיניים שאב מוריש לבתו, ובציור שצייר – כלומר ב"יש" שיצר במו ידיו – שאצורים בו כבר חיי בתו הכותבת, שגדלה עם הציור ומִסרו: "גם עכשיו, על קיר חדרו/ הנקי, תלוי ה'מזרח'/ שאני, בין דקליו, בשביל/ שאינו חדל/ אפלל/ בלחש: "אז כשחר/ אורך" ("מזרח", עמ' 17). במחזוריות זו – של יש, של קיום ושל התפוגגות וחידלון, מתרחשים משחקי האַין המתעתע בתודעה האנושית, המבקשת להיאחז ביש. חייו של אדם הם חלקו במרוץ לפידים, מדור לדור: "וזכור את הוריך/ שרק בזכרונך השבלולי/ עוד מתקיימים מאז ראשית המאה/ וזכור את עמלק שגירש אותך אל ארץ ציה/ חומצי ובסיסי, לא מוכשר לשמחה" (עמ' 28). משמעות חייו של האב נכרכת בגורלו כיהודי, בשייכותו היהודית גם כסוג של גזר דין אישי. קדיש לאבא הוא מחזור שירים לאב שבעלותו ארצה נידון לחיי חלוץ נכזבים ושחייו היו נטולי שמחה. "אני רואה אותו הלוך ובכה/ נושא אלומותיו/ משיב לאלוהיו מה שנותר מגופו/ זו אלומתו שנתת בידו–/ כמו מי שמחזיר חובו לשיעורין/ טיפין טיפין/ וככל שהשיב חובו/ כך הצטמק גופו" (עמ' 51).
בקריאה שלי, מימד הנחמה – בשני הספרים – טמון בשפתה העשירה של המשוררת בזכרי מקורות עבריים, מקרא ומדרשי חז"ל, הנטענים משמעויות אישיות. מעגל החיים והמוות והשפה - יש בו סוג של נחמה, אולי באשר השפה אוצרת חיים ומלואם, את ניגודיהם המובְנים, את תנועתם זה אל זה, זה מתוך זה, את היותם אחוזים באופן עמוק כל כך זה בזה. השירים בונים יחדיו מדרש אישי מאוד, כאוב, מפוכח, שמתמודד באומץ עם מחאה כלפי רשות מטפיזית המושלת בחיינו, על הקושי לקבל את מבעי צידוק הדין היהודי עתיק היומין נוכח גוף המתפורר בייסורים, מנוכר לזהותו הקיומית. אבל דווקא ברגעים הנוראים הללו אין מנוס מהכרה שחיי היחיד היהודי כרוכים ביהודיותו כתמציתו האונטולוגית, המתממשת בהחיאת הדימוי העתיק של הסנה הבוער כסמל אישי ואף אינטימי. ובשפת השיר: "אכן ימים רבים הגוף חולה/ בוער באש ואינו כלה" – משמע, גם ברגעיו האיומים ביותר, הסבל האנושי מעלה בדעת בעצם קיומו איזו תכלית ייעודית, שגם אם אנו כופרים בה, קשה להשתחרר ממנה כליל. בדומה לכך גם: "אכן ימים רבים לא כיבו/ את האכזבה שנחל מאלוהים/ אלוהים שאמר לו – לך לך מארצך/ שאמר לו מבית אביו ואמו ללכת/ והוא נער רך לבב ולא ידע/ כי הוא השה לעולה." (עמ' 43). וראה גם מחזור השירים בעמ' 42-44, פסוקי שיר שבהם השייכות והמחאה חבוקות זו בזו באחיזה איתנה, נואשת ומנחמת כאחת. שירי הספר טעונים בשברי פסוקים כאלה ממקורות היהדות, החוזרים ומתפרשים מדור לדור ברוח הזמן, המקום והתפיסה הייחודית של תודעה בת חלוף. השירים, הזכרונות וברק המחשבה הקושרת ביניהם ומאגדת אותם במשזר של זכרי פסוקים, משמשים בפי המשוררת גם כלי של מסרים עתיקי יומין, שאצור בהם פירוש חדש, אישי, אינטימי ובן זמננו ("שבת" עמ' 64-65, "קדיש" עמ' 61, "שער" עמ' 66, "נקודה" עמ' 67 ועוד(. כל אלה ואחרים – שירים המביעים צורך עז להאחז באמונה בקיומו של עיקרון מארגן עולם, שאדם מחפש אחריו בהעניקו פירוש אישי חדש לפסוקים עתיקי יומין, שהיו ועודם נוכחים בנפש השפה השגורה בפינו: "ובבואו אליך / ייאמר– / הכר נא/ הכתונת בנך היא?/ כי טרוף טורף" (עמ' 69).
רוח של אינטימיות שורה על שירי קדיש לאבא. הם נוגעים במיתרים עמוקים של מחאה, של מצוקת העדר פשר לקיום ולסבל האנושי, נכווים בניסיונם לגעת במלים באבהות הכלה אל מול העיניים. מלות השירים משרטטות את גבול היש, את חווית הסופיות. קשה לבחור בשיר אחד – כל השירים כולם עזי ביטוי, מכאיבים, עצבות עמוקה שורה על מה שהעין הפקוחה מתעדת בשפת הנפש החווה. הניסיון הנפשי לבקש נחמה בהמשכיות החיים, במחזוריותם – מול חומה בצורה של ייסורי בשר-ודם, של חיים נטרפים והולכים, של ניסיון להושיט יד – מול חיבוק האין.

המתים; נדליק עבורם נרות נשמה
כדי שידעו שהם קיימים
כדי שייטיבו לראות.
שלא יפחדו בחשכה.
*
המתים אינם לבדם
מתחת לפני האדמה
הם שולחים שרשים זה אל זה.
אוחזים אצבעות ידיים.

*
המתים, הם מהלכים מתחת לאדמה
ראשיהם כלפי מטה, כפות רגליהם
צמודות לכפות רגלינו. איתנו
יהלכו באשר נלך

(מתוך "המתים", עמ' 71-72)


**************

דינה קטן בן-ציון היא משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות. היא כלת פרס שר החינוך והתרבות לתרגום מן השפות הסלביות לשנת 1990 וכלת פרס היצירה למתרגמים מטעם שרת המדע והאמנויות לשנת 1993.