בקר אפריל

בקר אפריל – ספרית פועלים - 1989

שירי 'בקר אפריל' זכו בפרס אקו"ם לשירה בעילום שם לשנת 1988:
"שירים מפרי עטה של משוררת בשלה. בספר קשת רחבה של חוויות ותמיד נמצא להן ביטוי פשוט, מדויק ומקורי. בצד שירים על אמהות, אהבת רחוקים ואהבת קרובים, מעבר לכל אלה, אמונה עמוקה במה שמעבר לנגלה לעין" (מדברי שופטי הפרס)

צילום עטיפה – רות נצרתָּמִיד זוֹ אִשָּׁה
תָּמִיד זוֹ אִשָּׁה
אוֹתָהּ אִשָּׁה, הַמְּבִיאָה
אֶת קַו הַנֶּצַח לַפֶּרַח
בִּשְׂעָרָהּ, מְפַזֶּרֶת מוּסְקָט
וְקִנָּמוֹן, מֵיטִיבָה
אֶת חֲלוּק הַמֶּשִׁי,
מַרְגִּיעָה נַהֲרוֹת תֵּה.

הִיא אֵינָהּ מַבְחִינָה בְּךָ.
הָבֵא לָהּ לְטָאוֹת, הָבֵא לָהּ כִּבְשָׂה
אוֹ לְפָחוֹת צִנְצֶנֶת מַרְמֶלָדָה. רָאִיתִי אוֹתָךְ
רָאִיתִי אוֹתָךְ אֶסְתֵּר, מִרְיָם, גַּן תַּפּוּזִים
וּפַחַד
מְקַפֶּלֶת כְּבִיסָה, פּוֹזֶמֶת דֶּשֶׁא
מְשִׁיטָה עֲרִיסַת חָלָב
רוֹצָה עֹנֶג בֶּחָרִיף הַזֶּה


בְּתוֹךְ נַפְשֵׁךְ
הַשִּׁיר הַנִּצְחִי הַזֶּה בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ
עֵץ קָם לִתְחִיָּה בַּמַּעֲבָרִים
שֶׁאֲנִי אוֹ אַתְּ מְהַלְּכוֹת בָּהֶם
בְּאַפְלוּלִית בֻּסְתָּנִים
מְנֻמְּרֵי אוֹר יָקָר

*
בְּתוֹךְ נַפְשֵׁךְ עֵץ מַצְמִיחַ עֶרֶב
יַד נוֹגַעַת שְׁמוּעוֹת צִפֳּרִים, מַה
שֶּׁמְּסָרֵב לְהֵרָגַע דְּבַר מַָה
יְהֵא לִי לְפֶה

*
בַּחַלּוֹן תּוֹדָעָה נִפְקַחַת;
הִנֵּה כַּשֶּׁלֶג הַתָּכֹל יָדַיִךְ.
הֶבֶל נְשִׁימָה מְצֹעֶפֶת זוֹרֶה
עַרְפִלִּים בַּזְּגוּגִיּוֹת
מִצְלוֹל הָאוֹר מֵנֵץ עָלֶה שֶׁל כְּפוֹר

פמיניסטיות בלי מרכאות
רות נצר. בוקר אפריל. ספרית פועלים
אמיר אור
מעריב. 14.12.1990

שיריה של רות נצר אינם שירים "פמיניסטיים" במובן החברתי או בהקשר של מאבק מיליטאנטי, אולם הם פמיניסטיים בלי מרכאות, הם אמירה נשית עד תום, בביטויה כמו בתכניה. כאן נשים פועלות כחלק אינטגרלי של נוף עולמן, כוחן הוא כוחם של האדמה והצומח, של מין קשר חושי-כישופי אל הטבע. חוויות הנפש מושלכות על תופעות הטבע ותופעות הטבע מושלכות אל חוויית הנפש אשר היא טבע. אין קרע ואין מרחק.
אף שאין זו שירה פיגוראטיווית, השירים רוויים חושיות חריפה. הנגיעה, הצבע, והריחות ממלאים אותם, עד שכמעט אפשר לחוש בהם. אלה הם שירים אימפרסיוניסטיים, שירי צייד, שעיני חתול מבקרים את מבטו ופנים מתפרקים בעיניו ל"אותיות צבעים מותכים" (עמ' 37). בשירים בהירי-גוון, במעין רישומים אקוורליים, מצטיירות דמויות בנוף – דמויות הפועלות על הנוף בתנועה הרמונית, בקצב שלו, איתן.
עם הקריאה בשירים אלה קל להשתכנע כי השירה אכן נוצרה בראשיתה, מתוך זמירות ולחשים שאמאניסטיים, שעלו ספונטנית ברוח האדם, והעלו עמם את הצורה, המקצב והדימוי. רבים מהשירים הם מעין שירי-מרפא, לחשים, קמעות, עשבי-מרפא מאוייתים: אשה אוספת "מרווה לשיקוי הנפש, הל הרים", קושרת "חוטי נדר על עץ אלון קדוש" (9) או "רושמת הירוגליפים של מים / לעשות מאכל" (54). הם שירי-מרפא לא רק בתמונותיהם, אלא גם בקצבם, גם ב"טבעונות" הפגאנית שלהם, ובחזרה שהם מחזירים את הקורא אל הראשוני, הפשוט, אל נטו של חומרי טבע.
אולם פשטות זו איננה פשטות גולמית כלל, כמעט אפשר לומר: מתוחכמת בפשטותה. הטבעי והנפשי נרקחים ומתרכבים גם ברמה הלשונית והמטאפורית, בביטויים כמו "קיץ שחוט", "שלית השמים", "קיטנות האור", או "מגדיל העופר של עיניו תמהון". עם זאת, עיקר ייחודם בהמרה טבעית-נפשית הנוצרת מסידורם ורישומם המדויק של פרטים: באמצעות פירוט כזה של "חומרים טבעיים" – אבן, עץ, מיץ שוּמַר או עשן – יוצרת המשוררת מטען חווייתי רווי מבחינה רגשית, גם בלי להזדקק לשום מטאפוריקה.

הטבע מתגלה כעל-טבע, בלי להיות ערטילאי ובלי שהמבע ייעשה איזטורי; זאת משום שבעולם כישופי זה, כל פעולה היא מקרוב, כל דבר קשור ונוגע בכל דבר. האיכויות הרגשיות הצפונות בשירים אינן אלא המשך פואטי למין שלווה של שאמאן, המהלך בתוך הטבע, הזורם בתמורות מאגיות של חומר ואנרגיה, זמן ומרחב. כך אפשר "להמיר עשבים בכורח אינסופי (10); העץ "מבשר את הציפור מפנימיותו" (14), ותנועת העיט היא גם "תנועת הנפש מעצמה" (11); הטבע מתפשט התפשטות רוחנית-אסתטית מגשמיותו: הבוסתן יהפוך ל"סיבוכי יופי" (8), והיער – "מהות שנמלאה עצים" (9).
"תמיד זו אשה / אותה אשה, המביאה / את קו הנצח לפרח / בשערה, דולה ארז ואגוזים / מקערה, מפזרת מוסקט / וקנמון, מיטיבה / את חלוק המשי, / מרגיעה נהרות תה.// היא אינה מבחינה בךָ. / הבא לה לטאות, הבא לה כבשה /א ו לפחות צנצנת מרמלדה" (תמיד זו אשה", עמ'31).
לו היינו קוראים את הבית השני לבדו, אפשר שהיינו שומעים רק דוברת המשוחחת עם הווייתה הבתולית, הבלתי-חדירה, השמורה ומוכלת בתוכה. אולם כאן זו איננה חוויה מסתגרת, אלא סופגת, ושלמותה העגולה היא שלמות אינקלוסיווית, מכילה-כול. הדוברת היא בת ואם, ילדה ואשה כאחת. רגל אחת תמיד בפנים, בטבע מכלולי, בלתי מובחן ממנה עצמה, ועל כן גם אינה מבחינה אלא בקיום אחד ובתנועה אחת. מיקרוקוסמוס ומאקרוקוסמוס מתעצבים בסדר אחד. במקום אחר היא אומרת: "פני הילדה שלך מעוצבים / באלכסון ההר / הטווה שני עצים". טבורה יכול להיות טבור תינוקה או טבור הארץ; הטבע הזה – הוא תמיד אשה, אותה אשה, אחת.
הפרח שבשערה הופך לנצח מכוח חיבורו אל אותו טבע אחר ואינסופי; הפסיחה בשתי שורות אלה רומזת, שאין הבדל אם נדבר בפרח שבשערה או בפרח בכלל, באותו יופי צבעוני ומלבב שסובב אותנו; אין הבדל אם נדבר באורז ובאגוזים שהיא דולה מן העולם, מעצמה, או בפעולה הגלויה של דלייתם מן הקערה.
גם פריטים כמו חלוק משי שהיא לובשת, או ספלי תה שהיא מגישה, נגאלים בידיה מניכורם, מחפציותם, והופכים לאותו טבע זורם, נע בתנועתו הלא-נחפזת, הנוגעת, תנועת "אשה נעה במים" (61): חלוק המשי אינו אלא ליטוף עצמי, חושני, ואף ספלי התה הנלגם, הופכים שוב בידיה לטבע – לנהרות שאת זרימתם היא מרגיעה באותה תנועה שבה היא מיטיבה את חלוקה. על כן אין היא מבחינה במלותיך אלא רק בלטאותיך, בכבשותיך, במרמלדה שבך.

כשאשה מעוררת מינית, חושיה מחושים: "סוסים נודדים מבטנה" / בטנה פעמון / צוארה / זרע בר" (32); כשהיא הרה, התבל כולה הרה, משמים עד עפר, והעובר שהיה נוצה הופך ברחמה לדג, הופף ביצוריה לסוס, ונולד כגולֶה "אל האי הנסוג / אל שפיות מתפצלת" (55); כאם, חיקה הוא חיקו של הטבע. ושוב מאגית בפשטותה, היא "פוזמת דשא / משיטה עריסת חלב" (33), ואפילו אלוהים הוא "ככר לחם ארוכה מתחת לבית השחי, לנגוס / בו לעת מצוא" (48).
הכל נוגע בכול ונגיעתם המתמדת של דברים מאחדת את העולם. והעולם מתגלה באמצעות הנגיעה: יש יד "מאכלסת שדים מתים" ויש מי שידיה "סנוניות רטובות" (36), ומי שידיה "כשלג התכול" (25); יש ש"יד גבר בירכיה תקרא בה / אשה אשה (323). המגע מגלה, לא משום שהוא מבטל מרחק, אלא משום שהוא מוציא מכוח לפועל, היבט מסוים של עולם אחדותי מלכתחילה, עולם שבו אפשר ללקט ענבים ואפשר למוצאם בעיני אשה.
המגע החושי הוא אמנם עדות ש"כל זה יציב וקיים" (23), אך מה שבמבט ראשון נראה כעולם נומינליסטי, מתגלה עד מהרה כעולם שאין בו מחשבה שאינה מוחשת, ואין בו מוחש משולל רגש-מחשבה-חיים. החיבור, הנדמה בתחילה כתמימות עוברית-גולמית, הממתינה לבקיעה, מתגלה כחוכמתו של הדג שיצא מן האוקיאנוס ושב אליו עם הכרת הצעקה שבקיום (59).

אמרתי, ולא אמרתי; שכן אפשר לדבר על רוח השירים, על הארס-פואטיקה שלהם, אפילו על האפקט הרגשי שהם יוצרים – אבל על היופי המכאיב שבהם, הזר כמעט באיכותו, מה אומר? אפשר רק לתאר את האפקט של אותן משיכות מכחול מדוייקות – מוחות לרגע מעיניך את קאטארקט השיגרה, הופכות אותך שוב לבד ריק מול מכחול אחר, גדול ממנו. מלים כמו "חד", "נקי", "מרוכז" – טובות לתאר בהן גם הייקו יפאני; אבל למרות שהשוואה כזו לא תהיה שלא במקומה, כאן פועל גם משהו שונה, מין "שחור-לבן נקי מְצלֵם (24), שחושף ספקטרומים שלמים של אסתטיקה ומפתח את החוויה מתוך בסיס חושי טהור.
אמרתי, ולא אמרתי. פשוט, לקרוא. כמעט אמרתי: להביט.