לאה שניר

ראיון: מן הנסתר אל הנגלה
לאה שניר

על המשמר 29.5.92

רות נצר, משוררת, זה עתה הוצאת את ספרך השני (הוצאת הקיבוץ המאוחד), לו קראת "הרמס ושירים אחרים". במחזור 'מחוה להרמס', המהווה עמוד השדרה של הספר, לא מוזכר כלל הרמס עצמו. מהי מהותו של הרמס, ולמה נקרא הספר כך?המחזור 'מחוה להרמס' מהווה סדרת התבוננויות הגוּתיות וחושיות בנסתר, הנע דרך המלה אל התודעה והיצירה. מדובר בו על "עונג / הדיוק המואר / לבש את עירום המלים / כלשון אש שקופה / ומצטלל אל שורש אותיות", על "הצורות הסמויות משיקות זו לזו / בערגת חיבור". הרמס הוא האל שדוחף לקראת החיבור הזה. הוא מהות התעלומה ההכרחית לתהליכי ההתהוות בחומר ובנפש. קראתי לספר על שמו, משום שהשירים רובם ככולם מבקשים לנוע, כמו הרמס, מן הנסתר אל הנגלה, ומבקשים להתוודע. אך הרמס הוא אל מתעתע, כמו הנפש עצמה. כמו "הסירוב המבקש להתמלא / מהתל ומכחיש / בעת צפייתם של החושים הדקים / אל תוך ההכרה".

בשיר הראשון והשני, וכן בשיר האחרון בספר, מופיע הטורקיז – שנגלה לקורא גם בציור שעל עטיפת הספר. מהו טורקיז זה? לצבעים בשיריך יש משמעות שמעבר, מהי?  - ב'גלריה' התמונה המתוארת היא רק נקודת מוצא להפלגה של האני-השירי אל מחוזות סובייקטיביים של המפגש עם התמונה. הקורא שותף למסע של ה'אני' הפולש אל תמונות קיימות או מדומות, מערב אותם בדימויים הפנימיים שלו. כך מתגלים ב'דיוקן אשה מביטה באיש' – "פחדים של נשים וגברים זה מזה". וב'ציור פלמי' "הלך רוח עמום העלה זכר רדום של אם".

יש בשירים מטפוריקה אינטנסיבית. מניין הצורך להשתמש בה?- המטפוריקה יודעת שכל דבר הוא לא רק עצמו. המטפוריקה היא שכבות של ציור מצויירות זו על זו כדוק שקיפות, המאפשר לכולן להתקיים יחד עד קצה האפשרות. המטפוריקה אומרת על עצמה, שהיא גביש רב פנים, הֲכָלָה של אפשרויות, מצב פתוח בלתי סופי. מטפוריקה היא "לבידי נפש נפרשים מותכים זה בזה", היא "כמו לצקת מים רבים אל פעמוני זכוכית / שצביונם הוא השתקפות אריגים / וגוני המים עצמם".

שירתך ספוגת טבע. כיצד משפיע אופן ההתבוננות שלך בטבע על ה'מקום' שיש לו בשיריך?- הטבע הוא מראות תשתית של חוויית המקום הזה, שגדלתי בו, קיבוץ מוכה שמש, שבו "היה דונג שעיר של קיץ / או שמש בא בעיגול סנוורים", שבו "אזדרכת מסגילה / צרעה אחת שוקקה הלומת צהוב". היחס לטבע הוא להרגיש אותו מבפנים אבל גם כרפלקציה עליו. למשל, בשיר 'זה העץ', הוא "רוק צמיג של פרי פקוע". אבל יש גם הידיעה שמזהה, ש"עץ זה נועד להביט בעולם". יותר ויותר הפנים-חוץ הוא דבר אחד.

כיצד זה בא לביטוי בשירים ובאופן עיצובם?- המגמה של ה'בפנים' היא בהתכוונות מדיטטיבית בה האני כאילו נגוז וכך הטבע קיים לעצמו. זו הסתכלות שואפת לעיקר, לדבר עצמו, לתמצית. וכאן, לכן, דווקא מיעוט מטפורות. כי במצב המדיטטיבי העצם מתלכד עם עצמו. זה בא לביטוי באמירות קצרות מרוכזות נוסח הייקו. ובהייקו, כידוע, נותצה המראה המשקפת את עצמה, ונותרה רק המראה המשקפת את הטבע. זה הרגע כאן ועכשיו. כמו אותו חרגול ש"בתנועת זֵן בורא את העולם". כך נוצרו מחרוזות שירים קצרצרים: "צפור אור פרכסה", "השחר מתוך כפות תמרים כחולות" , "נהר צפורים / הרנין רסיסי נתזיו".

המלה 'חיה' מופיעה פעמים רבות בספר: "חיית מים / חיה מפולשה / חיה נכוחה, "עלי חיה מטורפה, עטופה". איזה משמעות יש למלה זו אצלך?- הספר הזה הוא תיבת נוח של הרבה חיות: לווייתן, סלמנדרה, אנפה, נמר, סנאי, סוסים ועוד. החיה היא הקרקעיות של חיים, והיא נוכחת לעצמה, בלי להיות סמל למשהו אחר: "עיניך – סנאי קטן מפצח / בשקידה אגוזים חומים". אבל מעבר לזה בחיה מהדהדת נפשיות רוחנית, כמו שבקַבָּלה 'חיה' היא 'נשמה לנשמה'. וכך ב'מחווה להרמס' – "סלמנדרה משקיפה על העולם הירוק / מתחת לעולם" ו"אנפית / דקת רגליים / שלתה / מקרקעית הנחל / את הצליל הזה". באמת החיה היא יותר מחיה.

הזכרת את הקבלה. אכן, ניכרות בשיריך מגמות להתחברות רוחנית עם האינסוף שמהדהדים בהם געגועים קבליים, התוכלי לפרט פן זה בשירייך?- בקבלה הדרגה שמעבר ל'חיה' היא 'יחידה'. וזה נרמז כשכתבתי: "אור צָפוּן / משלח עצים אמיצים / נפש היער היחידה". איך לדבר על זה? אולי יותר נכון לצטט: "העץ בקצהו / נהפך אל מגנט האי נראה", ו"העיר הממשית... כמעט מופשל האור... היא תִגָּלֶה". יש ערגה לנסתר שיופיע. שיִגָּלֶה: "שיפקָח בעבורנו, שיפקח". ואחרי שאני מצליחה להתגבר על ה"בושה לאהוב אלוהים חיים". יש אפילו קריאה מפורשת: "דַּבֵּר, הגוף שומע. דבר". עד כמעט התממשות – "ובתוך השֵנָה קורא שם וקרא שֵם / קורא שמי וקורא".

את מדברת על חוויה רליגיוזית. ואמנם, יש מן הטקסטים שלך שמרמזים או משתמשים ממש בשפת תפילה. למשל בשיר הפותח: "עד יבואני / פחד אברהם, ישאני לצפון למלוא הדרו /ויחון את פני מפני הדרו". או : "ואבקש: ממקומו הוא יפנה". מניין השפה הזו?
- גירסא דינקותא. גדלתי בקיבוץ דתי. זכרי תפילות עולים וצצים מעצמם. ובכלל בחוויה שלי שירה היא תפילה. שירה היא תיבת התהודה הכי טבעית של התפילה. שירה כמו תפילה היא ההתכוונות הכי עמוקה, כמו באהבה. היא הקריאה, והיא עצמה התשובה.

- יש איזה צורך לתעד את העולם כפי שהוא, במראיתו, במוחשיות. זה הצורך לצלם ולקבע את הרגע, את ה'זה', הכאן ועכשיו, בתוך ה'פריים' של עין המצלמה, שהרי אנחנו "מפרנסים עולם בתמונות לבנו / מחוספסים למגע בעצם המוחש". וכשהמראה והעין נעוצים זה בזה בהסתכלות אחת, אז מתחבר "עולם עם עולם במנסה / להתברר עבורנו כפשטות / בה אתה מתבונן / כמו עין שנזרקה אל מסך / המאיר עליה".

במחזור הסוגר את הספר, 'גלריה', את מתארת תמונות בגלריה מן הטבע הדומם של ציורי פלנדריה דרך רמברנדט, גוגן ועד דאלי, מגריט וצילום מקומי. ציורים נועדו להסתכלות בטרם מלה, משם הם נולדו. לשם מה הטקסט השירי? - בעצמי הופתעתי לגלות איך השירים התארגנו בספר כשיר פתיחה ושיר סיום של טורקיז. בשבילי הטורקיז הוא קסם בלתי מתפענח, קסם-ים צמחי רוחני, מחבר אותי לשרש נפשי. בשיר הראשון "בוהק יקר טורקיז בעמקי ימים בחללים עליונים" ובשיר האחרון: "בתוך באר שבתות / סובב הטורקיז /... כאשר נגלה אלי בכל זהרו / חשבתיו מקור שמי". הצבע בשבילי הוא ישות חיה, אנרגית חיות ועוצמה שמתגלמת ביופי – "אנא, חיה ירוקה זהובה, אנא, בטובך", הרי זה יצור חי מקרין. לפעמים אני כותבת צבע, וזה משחרר מהצורך לשים צבע על הבד ממש.

אפשר להרגיש בשירים, שיש כאן עין של אמן פלסטי. הקורא רואה לנגד עיניו תמונות חושיות – את עוסקת גם בציור ובצילום. איך זה בא לידי ביטוי בשירים?