מיה ירון

ראיון: המחויבות ליצירה
מאת מיה ירון
צומת השרון. 11.12.1987.

ספר השירים של רות נצר, "ירוק ויטראז'", הוא תרכובת של לב רגיש ועין פיוטית – אישיות של משוררת אמיתית.
רות נצר – הרבה כשרון באשה אחת. כמקצועה, פסיכולוגית קלינית, באמנותה: ציירת, צלמת ומשוררת. מקרינה שקט (לאו דווקא שלווה) האופייני לאנשים הנמצאים בהקשבה מתמדת למתהווה, פנים וחוץ. בית יפה ברעננה, ירוק. ממלכה כמו-אוטונומית: פה היא כותבת ויוצרת, כאן היא מקבלת את מטופליה. לפני שנים מספר עשתה חשבון נפש והחליטה להתמסר לכשרונותיה. לבוא חשבון על מידת המחויבות שיש לה כלפי האמנות שלה. "אני חושבת שצריך הרבה מאוד אומץ להקדיש את עצמך לאמנות, במיוחד כשאתה גדל בחברה שלוחצת נון סטופ להגיע ל'תכלס'. אני חושבת שרק בשנים האחרונות קיבלתי על עצמי את המחוייבות הזאת", אומרת נצר, אשה ייחודית במראה, בעלת תווי פנים דקים משהו, המזכירים דיוקנאות נשים של מודליאני.
הגעתי אל רות נצר בעקבות קריאת ספר שיריה "ירוק ויטראז'", שראה אור לפני חודשים מספר בהוצאת "אלף". הספר, שהגיע אז למערכת, ריתק אותי מיד באיכותו וברמתו, אלא שדחקות הזמן והמקום דחו כתיבת שורות אלה. לימים התברר לי, כי רות נצר כבר התארחה על גבי עיתון זה בעקבות תערוכת צילומים שלה, שהתקיימה לפני חודשים מספר ב"צוותא" תל-אביב. אולם דווקא ספר שיריה "ירוק ויטראז'", הישגה המרשים ביותר (לדעתי), לא זכה להתייחסות ספציפית ונפרדת.
"ירוק ויטראז'" הוא ספר שנכתב תוך שנה ועוסק במסע פנימי של הזיכרון הפיוטי: "אשה שוכבת בחלון והחמסין / המדמם של ילדותי / ננעץ בברושים ביאוש מאוהב // גם אז זה היה כך / חדות העור קדחתנות הדם / וכבר הלילה מחלים יקיצתו / ומעלה אותם באוב / עם ריח השמיר וחרדל / הבר כקוץ שאין / בו רחמים" ("אשה בחלון", עמוד 30). זוהי ביוגראפיה שירית בקווים קבילים – הכאן והעכשיו למול החולם והחומק: נוכחות האשה הבשלה והמודעות לעצמה למול ילדות רחוקה, על צבעיה וטעמיה.
"השירה היא מדיום שבו, יותר מבכל תחום אחר, אדם קשוב לעצמו וברבדים העמוקים ביותר", אומרת נצר, שבשנתיים האחרונות התמסרה לכתיבה, אולי על חשבון ההתמסרות לציור ולפיסול. הפסיכולוגית הקלינית, שלא במקרה התמחתה בשיטת הטיפול היונגיסטית העוסקת בחלון ובמשמעויותיו, היא משוררת מופנמת וקפדנית, העוסקת בקיום האינטימי מאוד של האדם, ברבדי הכרה שונים – טבע ודומם, גוף ונפש, מציאות וחלום. כל אלה נאספים לידי מהות אחת, המקבלת ביטוי שירי ייחודי ומרשים.
"אני חושבת שהעיסוק בפסיכולוגיה עונה על הצורך של האמנות להיות בחיבור מאוד אינטימי ועמוק עם משהו או מישהו שהוא לא אתה, בהקשבה כזאת. זה מצב מאוד מיוחד של אינטימיות, שלא תמיד אתה מוצא אותו, גם לא בחיים הפרטיים... אני קוראת לזה מצב של חיבור. בשירה, למשל, הוא חזק יותר מאשר בציור. לכן בעצם תפסה השירה את המקום הראשון בסולם שלי, כי היא מחברת אותי הכי קרוב אל עצמי... לפעמים זה בא ממקום כל-כך עמוק שאני לא יודעת מאיפה זה בא". לשאלתי, האם אין ה"פסיכולוג" מתערב במלאכתו של ה"משורר", זה כותב וזה מפרש ו"מארגן", עונה לי נצר חד וחלק, כי "רק אחרי שזה כתוב, אני יכולה לראות משמעויות", ומוסיפה ומבהירה משהו מן הסוגיה הזו: "ההבדל בין חלום כתופעה התנהגותית לבין חלום בביטויו השירי הוא זה, שלגבי חלום שחלמת, כל מה שאתה יכול לעשות הוא לרשום אותו כפי שהוא: בשירה יש כבר מ'עבודת השיר' – האני הוא שמעצב את החלום, וזה, כמובן, עניין שונה לחלוטין" – "כל הלילה תיניתי אהבים / עם האופל המתחבא / רדוף על נפשו / חלומות פרוצים נחלים / אדים שטים הרים / בקרקעית האושר חלודה חמה / גם זה טעם אובד / סוד נחלם / למרחקים ארוכים / ואין בו / מחצית חמדתי".
אני מבקשת מרות נצר לומר משהו על "עבודת השיר" שלה, על סדנת היצירה הפרטית: כיצד נולד שיר, איך מתחברות שורות אל שורות. נצר מעידה על עצמה שהיא מאושרת בשעה שהיא כותבת – בדרך כלל בשעות הלילה – כאשר היא לבדה, אוספת את כל העקבות ומחברת אותם: "לפעמים זה בא בבת אחת, הכל, אבל ברוב המקרים 'זה' בא בשורות בודדות, ואני רושמת כל מה שבא ומניחה בצד. אחר-כך, כשאני מסתכלת בשורות האלה, אני רואה שהן מתאימות, שהתגבשו יחדיו לידי אמירה. נדיר מאוד שאכתוב משהו שיתחבר לדבר שכתבתי לפני שנתיים ושלוש. הסיבה היא שאני באמת מאמינה בכך שאם הדברים באו עכשיו, הרי שהם קשורים לאיזושהי משמעות שרצתה להבקיע. זהו תהליך של דריכות והקשבה פנימית – להיכנס לתוך המוסיקה, לתת לדברים לזרום. לא רק זאת. הדברים באים ומתקיפים מעצמם. האינטואיציות עכשיו הרבה יותר חזקות. זו בעיה, כי באותו זמן מתרחשים החיים עצמם – על כל תביעותיהם. וזה לא כל-כך פשוט. זו בעיה של פיזור אנרגיות, מינון וארגון.
רות נצר גדלה בקיבוץ טירת צבי. כשהיתה בת 15 עברה משפחתה להתגורר במקום סמוך לחיפה. היום, בת 42, אם לשני ילדים, עדיין מחוברת בחבל הטבור אל נוף בראשית, "ילדות בתוך טבע, בקשר ישיר עם אדמה וחקלאות, היא אולי מקור הרומן הגדול שלי עם צבעי הטבע. חום ירוק וכחול", היא מעידה כמשוררת, ומסייגת כפסיכולוגית: "אבל יכול להיות שזה נתון של האישיות שלי, לחוות כך נוף".
היא משוררת אסתטית, במובן זה שהמטריה הוויזואלית ההרמונית עולה כיישות לעצמה, השואבת לתוכה את הכאוטי והמתכלה, כך גם הלשון בביטויה התחבירי הייחודי. נצר מעידה שהמלה "יופי" מהלכת עליה קסם רב. יותר מקסם. היופי לגביה הוא מהות, חווית קיום. היא מבקשת אותו בכל תחומי אמנותה. וכך בשירה. שירים כמו ציורים. הרבה מאוד צבעים, בעיקר ירוק ואדום. הרבה ביטויי אור, אדמה. ההתרחשות היא בו-זמנית: כאן, ובאותה עת גם במקום אחר, בנתיבי ילדות, בנתיבי תשוקה. כאשר מעל כל זאת מנצח נוף ישראלי מאוד על מרקמיו וקיפוליו, עושרו ועוניו.
"ירוק ויטראז'" – ספר ראוי מאוד. אוהבי שירה – ויש עדיין כאלה – ישמחו לאוספו אל ספרייתם, כרישומים נדירים מאוד.