סוזי רוסק-אושרוב

ראיון: זן בשלוש שורות
השבוע יוצא לאור ספרה השני של רות נצר – "הרמס ושירים אחרים"
סוזי רוסק-אושרוב
צומת השרון 1992

טבע וסוריאליזם, דימויים היפר-מופשטים ופילוסופיה משמשים בשירתה של רות נצר בעירבוביה. "הרמס ושירים אחרים" הוא ספרה השני של רות נצר, משוררת, אמנית ופסיכולוגית. נצר, תושבת רעננה, גדלה בקיבוץ הדתי טירת צבי ונשארה, כדבריה, למרות היותה חילונית, בעלת נשמה רליגיוזית. מגיל צעיר כתבה וציירה, אך חזרה לכתיבה בצורה רצינית רק לפני כשמונה שנים ובה מצאה את המימוש האמיתי ליכולת הביטוי שלה. את לימודי הפסיכולוגיה השלימה באוניברסיטת תל-אביב, ולפני כעשר שנים לקחה לעצמה פסק זמן מעבודתה הציבורית במרפאה לבריאות הנפש, והתמסרה לאמנות. היום היא חברה ומורה באגודה לפסיכולוגיה יונגיאנית ובין תחומי יצירתה כאמנית היא עוסקת, לאחרונה, גם בצילום. את הצילום היא מדמה לשיר, בשניהם יש ניסיון להחזיק ברגע שלא יאבד.
שיריה הינם כצלילה אל רבדי הנסתר שבנפש, שהעליה מתוכם משחררת, כאותן בועות אוויר מריאות הצולל, את ההשתקפויות שקלטה עין המשוררת תוך מסעותיה במחוזות הכמוסים והגלויים, המצטרפות לתמונות של צבע בתהליך הפיכתן למלים במישור ההכרה.
המרקם השירי של נצר מועשר באלמנטים ציוריים רבים, המטאפורות שלה מתרגמות בקלות מול עיני הקורא לדימויים פיטורסקיים.

איפה מתחברות המשוררת והציירת? מהן נקודות ההשקה ביניהן?
"מבחינה ביוגרפית, שני הדברים תמיד היו קיימים אצלי, מה שהשתנה עם הזמן הוא ההדגש. בספר זה בולט מחזור 'גלריה', שבו כתבתי שירים על תמונות בתערוכה, לאו דווקא מציאותית. יש תקופות בהן אני יותר מציירת, ובתקופות בהן הכתיבה היא העיקר, גם אז אני משתמשת בצבעים, אלא שאינני מרגישה עצמי מחוייבת להשתמש במכחול ואני מציירת במלה. בשני המקרים החוויה דומה, למרות שחוויית הציור הרבה יותר חושנית מאשר השירה. למעשה, אני מנסה כאן לשלב יחד את החושני עם הרוחני".

השפעת תרבויות המזרח הרחוק עוברת כחוט השני ביצירתה של נצר. היא אוהבת את האמנות היפנית והסינית ומרבה בקריאת שירה המגיעה משם. ספרי על זה.
"ההיי-קוּ בו אני עושה שימוש", היא אומרת, "הוא שיר בן שלוש שורות, הבנוי ממספר קבוע של הברות בכל שורה, והנותן תמונות נוף. בעיני, שיר ההיי-קו הוא צליל אחד, שהחוויה שלו נפרשת על פני הדף הלבן כולו. השיר הוא כמו גונג, כשהדף הופך למרחק בו יישמע ההד. כך גם בציורי המים והדיו היוצרים בהינף של קו אחד עולם שלם לעיני המסתכל. יש הרבה התרחשויות בפשטות הזו. ובמובן זה, אני חושבת, שבציור ובשירה שלי יש את שתי המגמות. האמירה העשירה מול האמירה הנזירית".
שירתה של נצר מאוד מדוייקת ומדודה. בשיריה היא כמו מהלכת על מתח המלים, מקפידה לשמור בהם על איזון עדין של תמונות הנפש.
ואולי נובעת השמירה על "המלה הנכונה" מעצם היותך פסיכולוגית, שהאנשים נחשפים בפניה, ואילו היא חוששת שמא ימצאו הקוראים בשירים יותר ממה שהיא מוכנה לגלות?
"שלא כמו בציור, בו ההפשטה היא מעבר להגדרה, קיימת בכתיבה שלי התייחסות להגדרה המודעת, לבדיקה העצמית. אמנם תמיד ייתכן שיהיו אנשים, שיבינו מהשירים דברים שכלל לא התכוונתי אליהם, אך זה, כפי הנראה, בגלל שהשיר נמצא בתפר בין הנסתר לנגלה והוא נתון לפרשנויות שונות, אשר מגלות אותי, אבל גם את הקורא. זוהי מעין דרך דו-סיטרית. כשאני כותבת הדברים זורמים בלי צנזורה, אבל כשאני מפרסמת, אני כן מצנזרת. אני, עם כל הכבוד, לא לאה איילון ולא יונה וולך ואינני חושבת, שעלי להתחלק בכל מה שעובר עלי עם כלל עם ישראל. אז יהיו שירים שלא אפרסם ויהיו כאלה שאמחק בהם שורות. בשביל האמת הפנימית שלי, די לי בכך שהדברים באו לידי ביטויים בכתיבה, גם מבלי לפרסמם. לצערי, אין לי עניין בפיקנטרייה רכילותית".

מהם החומרים שמהם את בונה את שיריך?
"החומרים הם פנימיים. אני כותבת על הרגשות. ישנם שירים שנוגעים בילדות, במשפחה, יש חומרים בינאישיים. יש כאלה בהם אני נוגעת הרבה בנוף ובטבע, וישנה התמכרות גדולה לתמונות הפנימיות. זה כמו במדיטציה או בשעת האזנה למוסיקה. אני נכנסת פנימה, לתוך עולם הזוי, חצי הזייתי, כשתמונה מתחלפת בתמונה, זהו מעין טריפ פנימי".
בשירתה של נצר יש פן מאוד מקומי לצד המראות מיתולוגיות. בעיניה זהו ביטוי של חלקים בנפש האדם דרך סיפורי האלים. הכוח המיתולוגי טיבעו שהוא מבטא את חלקיה הקדומים של הנפש, אותם היא מעדיפה לכנות "ארכאיים" ולא "ארכיטיפיים", כמאמר יונג. עבודה זו היא ירידה לעומק שמתחת או מעבר ההכרה. היא מעידה שיש לה הרבה נגיעות טעונות במשמעויות ארכאיות הלקוחות מתרבויות שונות, בהן מקבלים הדימויים והסמלים כוחות שמעבר לכוחם המציאותי.

בשיריך, כמו קיים קוד נפרד לתמונות הנפש בקטע הנפשי-פילוסופי ולזה הנוגע לתמונות הטבע, למה?
"כל יצירתי נובעת מתוך איזשהו געגוע וכאב. לדעתי, הגעגוע הוא חסר הקשור למהות הקיום האנושי, שנמצא מעבר לחסר בחיים האישיים. פרויד דיבר, למשל, על הצרכים המיניים של האדם, ושכח שיש בו גם צורך של געגועים מטפיסיים. וכתבתי על כך, 'הלא השירה היא תבונת / האל המתחזה לאנושי. / ברק נפשנו שהיינו מבקשים / באותו שבר-חסד גדול. / והכורח לגלם בבשר ודם / את דימוי התשוקה'. דווקא בשירי הטבע והנוף שלי יש הרבה רוגע. משום שאין בהם ביטוי להשתקפות העולם הפנימי. אם שירת הטבע האירופית משמשת, למעשה, כהשתקפות נפש המשורר, הרי שבשירת הזן, בשירת ההיי-קו התנפצה המראה המשקפת את נפש המשורר ונשאר רק הטבע עצמו. וזאת חויה המעניקה למתבונן בטבע רגע של שלווה ורוגע".

את חושבת שבשיריך משפיעה הפסיכותרפיסטית על המשוררת?
"תודה לאל, זה לא".