עפאים - שירים ורישומים הוצאת כרמל
ספר השירים החדש של רות נצר נושם תחושות, מראות, וקולות ברגעי הווה קצרים בטבע ובחיים היומיומיים. מחרוזות של שירים קצרים מחברות רשמים אלה לאלה. שירים אלה הם כעפאי העץ הצומחים יחדיו מתוך עץ החיים שממנו השירה צומחת.
שירים אלה מספרים גם על מסעות בעולם, במוזיאונים ובין אנשים. הם מספרים על עולמות גלויים ומוחשיים של היומיום, על עולמות נסתרים ורחוקים של הנשמה שמבעד לשער, ועל עמידתנו מול הזמן.
הספר מלווה ברישומים וציורים מעשי ידיה של המחברת.
רותי יקרה,
ספר השירים החדש הפתיע אותי. לא ידעתי שהיית בהיריון גם ממנו. מעין לידת תאומים לא זהים: ספר המחקר וספר השיריה.
אבל, כשקראתי בשירים, הבנתי שלא הייתי צריכה להיות מופתעת, שהרי המעיין נובע מתוכך כל הזמן. והגל של רחש המילים, כמו שאת כותבת בשיר הראשון, עולה תדיר, כמו מנגינה, נדחף אל סף.
אני רואה אותך בעיני רוחי כמו החלבנית של ורמיר, שכתבת עליה. השפע הניגר שלה דומה בעיני למעיין השירה שלך.
אהבתי הכול.
אהבתי את הפנסים הקטנים שבהם את מאירה פינות יומיום בזוהר מיוחד. למשל:
כטהר הירוק/ לשונות עשבים – שדה מואר/ ראשית החורף". הזכרת את הציורים של יהודה ארמוני. יש משהו עמוק שמחבר בין הנופים שהוא מצייר לבין השיר הקטן הזה (ושירים נוספים, כמו "חבילות חציר" או "באבחת גשם סתוי" או "שדה" ובמיוחד "פאת שדה" – היפה במיוחד. גם הנופים ממרוקו מתקשרים למבט הזה.
אבל זה לא רק האופן בו את מאירה את הטבע.
יש עוד הרבה שירים שנגעו בי עמוק:
השיר על ארז ביטון
למטפל הראשון שלי
אבא
אמא
משואת מילים – המחובר ל"נומה עמק"
רסיסי הנפש מרומא...ועוד.
והרישומים...יפהפיים.
רותי, הספר הזה הוא אוצר גנוז.
שלך,
מימי חסקין
לרות נצר שלום רב,
אני מאשרת בתודה קבלת ספר שיריך החדש: 'עֱפָאים' ומברכת אותך להופעתו. תודה מיוחדת בעד ההקדשה האישית היקרה מאד ללבי.
שירים מהורהרים על העולם, האדם והאדם בתוכו. שירים אישיים מאד ובה בשעה משותפים לכול. שירים קצרים בבחינת מועט המחזיק את המרובה.
אהבתי שורה כגון: שירה היא מטפורה / למה שגווע ברגע הכתבו (144), שכמותה רבות מאד בספרך. אהבתי צירוף כגון: "משואת מלים" (140), שכמותו רבים מאד בספר. אהבתי את הרישומים העדינים מלאי-ההבעה שלך.
תודה על הספר היפה.
בהצלחה ושבוע טוב
נורית גוברין
דינה קטן בן ציון - רשימה על עפאים - עתון 77
דרור גרין, במדור 'פסייקום' כותב על שיר אחד בספר 'עפאים'. 21.6.19:
בחצר האחורית
בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ -
פִּנָּה עֲזוּבָה, קִיר אָפֹר,
מְעַט עֲשָׂבִים, פַּחִיּוֹת זְרוּקוֹת -
שׁוּלַיִם נִדְחִים -
בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית - דְּלִי הָפוּךְ,
סְמַרְטוּטִים, מַעְדֵּר, עֲצִיצִים רֵיקִים,
רְעָפִים יְשָׁנִים, קְעָרָה -
כַּמָּה טוֹב לָנוּחַ בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית
כְּשֶׁאִישׁ כְּבָר לֹא מְצַפֶּה
מִמְּךָ לְדָבָר
רות נצר היא משוררת פורה, שכבר פרסמה אחד-עשר ספרי שירה, וגם ספר פרוזה ועוד שמונה ספרים על פסיכולוגיה יונגיאנית ועל קולנוע. היא פסיכולוגית יונגיאנית וגם ציירת, פסלת וצלמת. בשיריה היא מתבוננת בעצמה, בכתיבתה, ובעולם הסובב אותה.
את השיר 'בחצר האחורית' קראתי בספרה החדש, 'עפאים' (הוצאת 'כרמל', 2019), שיצא לאור לאחרונה. השיר הזה עורר בי מחשבות על יום-הולדתי בחודש הבא (65), על הפער בין הזיקנה המתקרבת לבין תחושת-הגוף שלי והתוכניות הרבות שיש לי, ועל ילדי הצעירים, ועל ציפיות.
איש אינו אוהב לדבר על המוות הצפוי לכולנו, או על ההשלמה עם המוות שנגזר עלינו ביום בו נולדנו, ועוד יותר מכך על הזיקנה, על השיכחה ועל הפרידה האיטית מכל מה שסובב אותנו וממי שליווה אותנו בדרכנו.
רות אינה כותבת על המוות אלא מותירה לנו, הקוראים, את הפירוש ואת התובנות הנובעות ממנו. זהו שיר שכולו תיאור פשוט ומדויק, ללא ייפוי המציאות, וללא דימויים ומטאפורות. היא מתארת את מה שרואות עיניה. רק אנחנו, באמצעות פחדינו וחששותינו, יכולים לפרש את התיאור הצנוע הזה כמשל או כמטאפורה.
הבית הראשון מתוך שלושת בתי השיר נפתח במלים "בְּפַאֲתֵי הַדֶּרֶךְ", המתארות תמונה של שולי הכביש או הדרך, וממנה אנחנו לומדים שמדובר בתמונה הנגלית מתוך תנועה, או במהלך מסע. זו אינה תמונה נעימה, תמונת נוף צבעונית ומרתקת, אלא תמונה של מקום נעזב, זנוח ולא מטופח: "פִּנָּה עֲזוּבָה, קִיר אָפֹר, מְעַט עֲשָׂבִים, פַּחִיּוֹת זְרוּקוֹת - ". הבית הזה מסתיים בנימה שיפוטית: "שׁוּלַיִם נִדָּחִים - ", וללא נקודה. אנחנו חולפים על-פני אותם "שׁוּלַיִם נִדָּחִים", ומממשיכים במסע, מסע החיים. אם אנחנו מכנים את החיים בשם "דֶּרֶךְ", הבית הראשון של השיר הזה מתאר את סוף הדרך, את שלביה המאוחרים של הזיקנה.
הבית השני מתאר את נקודת הסיום, את העזובה והסוף: "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית - דְּלִי הָפוּךְ, סְמַרְטוּטִים, מַעְדֵּר, עֲצִיצִים רֵיקִים, רְעָפִים יְשָׁנִים, קְעָרָה - ". זה המקום ו נותרים חפצים שכבר אין בהם חפץ, ואין בהם שימוש. "דְּלִי הָפוּךְ", כלומר דלי ריק, "סְמַרְטוּטִים" שנזרקו, "מַעְדֵּר" שאינו משמש כלס להפרחת חיים חדשים, "עֲצִיצִים רֵיקִים" ששום דבר כבר לא פורח בהם, "רְעָפִים יְשָׁנִים", שנותרו כזיכרון לימים בהם חידשו את הגג, ו"קְעָרָה" שאין בה שימוש. כאן, "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית", אנחנו יכולים לחוש בתחילת הפרידה מן החיים, בתחושת חוסר-הערך וחוסר הציפיה של מי שנמצא בשלב האחרון של חייו, ודבר לא ממתין לו מלבד המוות.
בחשש גדול קראתי את הבית השלישי, האחרון, ולא רציתי לקרוא בו תיאור של ההתפוררות הסופית, איבוד הצורה והערך, והמעבר משיירי החיים אל המוות. אבל רות נצר הפתיעה אותי, והפכה את העליבות והייאוש שהלכו והתעצמו בשני הבתים הראשונים לתחושת נחמה. "כַּמָּה טוֹב לָנוּחַ בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית", היא מציעה. העזובה וחוסר-התוחלת אינם מקור לאכזבה או לייאוש אלא להפך, הם מציעים לנו, רג לפני 'המנוחה האחרונה', אפשרות "לָנוּחַ" ולהתבונן בחיינו, וגם להרפות מן הלחץ האינסופי להעניק לחיינו משמעות, להשיג כבוד ורכוש ואהבה והצלחה, ולרצות את הסובבים אותנו. עכשיו, בשלב האחרון של חיינו, איננו צריכים להתאמץ כל-כך, לחפש את מה שאין לנו, ואנחנו יכולים ליהנות מן העזובה והבדידות, "כְּשֶׁאִישׁ כְּבָר לֹא מְצַפֶּה מִמְּךָ לְדָבָר".
לא על המוות כתבה רות בשיר הזה, ולא על הזיקנה, ואולי גם לא על אלו שמצפים מאיתנו למשהו. היא כתבה על הפחד האנושי מציפיות של אחרים, על הרצון לרצות ולהצליח ולהתאים את עצמנו לאחרים, ואולי גם על הציפיות שלנו מעצמנו, בשעה שאנחנו מנסים להעניק משמעות לחיינו. המנוחה "בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית" אינה מוצגת כאן כ'תחנה האחרונה', אלא כהצעה לעצור, בכל שלב בחיינו, לקבל באהבה את אי-השלמות שלנו, את כשלונותינו ואת השברים שיצרנו בדרכנו, וגם לנוח וליהנות מן החופש לא לצפות לשום דבר. פשוט להיות.
עניתי לדרור:
דרור – תודה!!!!! ואני בסך הכל כתבתי על החצר האחורית. מסתבר שזה יכול להיות כמו שיר זן שמצביע על הדברים ואומר: ככה זה. ללא נמשל. אבל גם יכול להיות משל ונמשל. מתברר שגם השיר מהחצר האחורית של הספר, שמתחזה ואפילו מתכוון לכלום של החיים, אינו לא כלום אלא עולם ומלואו.
בסך הכל מה שכתבת נכון לגמרי. אני עדיין זוכרת את החצר ההיא שעמדתי בה והתבוננתי וכתבתי.
זה מתאים לדברי תורת הזן וגם של הרמב"ן: אחרי שמגלים את הסוד שאחרי הפשט חוזרים אל הפשט והכל בו.
למעשה עצם הבחירה שלך בשיר שולי כזה, כמו שהשיר עצמו עוסק בשוליים של החיים, היא אמירה משמעותית. הופכת את הנידח למקום.
יערה בן דוד:
זהו ספר החובק מראות טבע ומגוון זיקות אנושיות דרך הפרטים הקטנים הבונים את מרקם חיינו, והתוצאה - ראיית הכוליות בפרט האחד.
שירי הטבע שלך, בעיקר בחלקו הראשון של הספר, נושמים את החי והצומח, את ריחות השדה של ילדות בקיץ, ויש בהם קשב רגיש לא רק למחזוריות הטבע, אלא גם לצמיחה שייעודה נתינה. "העץ הוא ציר העולם". הוא יונק ומיניק ("העץ", עמ' 25), והקשב והפתיחות לטבע המתחדש הוא המקור לראייה האופטימית בשירים, גם באלה המודעים לסופיותם הבלתי נמנעת של החיים ושל מהלכים בחיים. אציין למשל את השיר "מחזור" (עמ' 14) ואת שירי המחרוזת "פירורים" (18). מורגשת בשירייך טביעת העין של ציירת המאגדת את שפע הפרטים לכדי תמונת טבע אנושית מלאה: "כפות התמרים מותחות צווארן", ועוד.
בין היתר אהבתי את "בחצר האחורית", שדרור גרין התייחס אליו בזמנו.
ואפרופו אופטימיות - שירך "קץ העולם / לא יבוא / בעודי מקלפת / גרגרי רימון ארגמניים" הזכיר לי שיר של שימבורסקה המתייחס לאישה היוצקת חלב לקערה עפ"י ציורו הידוע של ורמיר, ובו היא מביעה את תקוותה שכל עוד נמשכת התנועה השגורה ונוסכת השלווה של יציקת החלב לקערה, יש עוד סיכוי להמשך קיומו של העולם.
תודה ובהצלחה.
חג שמח,
יערה
ליערה: את השיר על קילוף הרימונים כתבתי לפני שפגשתי את השיר של שימבורסקה. אין זה מפליא ששתינו, נשים, רואות במלאכת ההזנה הבסיסית, האמהית, הנשית, את הערובה להמשך קיום העולם.