ריסים

ריסים -פרדס - 2011

העטיפה - עבודה על קרטון – רות נצר


ספר השירים ריסים של רות נצר ממשיך לעסוק במוטיבים שבספריה הקודמים: החוויה המיסטית, שירים על חיות ואנשים, שירי מסע בעולם, מבט על תמונות במוזיאון, שירים שעניינם דמויות מהמיתוס והמקרא. לאלה מתווספים שירי ספיח על מות ההורים, מחזורי שירים על השירה ועל המלים, והספר חותם בשירים כחלום. לשירים מבט קרבה אינטימי עם החי והנושם, האנושי והרוחני, בטבע וביצירות אמנות, עם דמויות בהווה ודמויות מימי קדם, ועם עולם החלום וההזיה שכולם יחד הם מציאות פואטית אחת.*השם ריסים מתאים לשירים – מרפרפים לרגע ובקלות שוכחים שהם קיימים וכמה שאי אפשר בלעדיהם. אבל השם לא נוצר מתוך מחשבה אלא משום שלא ידעתי איזה שם לתת, וזה היה שם זמני שנשאר, משום שכנראה היה צריך להשאר. וכך שירים הם ריסים בעולם.תגובות ראשונות לריסים


קראתי בגמיעות קטנות את "ריסים".
איזה ספר נהדר!
איזה שפע של יצירה!
כמה נגיעות האור שלך מדויקות ונוגעות!
מאוד מאוד מאוד אהבתי.
גם הכריכה נהדרת.

תודה מעומק הנשמה

מימי

*

רותי יקרה-
סוף סוף התפניתי במהלך החג לקרוא ולהתרשם מספר השירים העדין הזה.
אחדים מן השירים מרגשים מאוד מאוד- כל המחזור על הוריך - אמא ואבא, והרישומים שעולים מן המראות האחרונים שלהם, והקשרים שהולכים ומתבררים ביניכם, וההעדפות של כל מה שאנו זוכרים או בוחרים לזכור. החזרות שלך אליהם תמיד, נוכחים נפקדים בחייך וגם אחרי מותם. מענין מאוד.
מרבית השירים (מלבד אלה של מסעותיך) מאוד מעודנים ונוגעים ברגשות ובחוויות כל כך מוכרות ועם זאת כל כך אישיות.
השם - ריסים - אכן מתאים לחוויה העולה מן השירה הזו.
רוחמה אלבג

*

בשיריך על הציורים, לצד הציור, יש מצד אחד סוג של קלילות, במובן של נגיעה עדינה, נגישות, קומוניקטיביות, ואפילו קמצוץ של הומור דק, ומצד שני עומק, הקשריות, מרחבים של זמן כשהרגע הנוכחי מבולל בזמנים אחרים, רחוקים וקרובים; ויש גם פשטות ובהירות - בברית המשמעות, זו האישית וזו שמעבר לאישי בלבד, משמעות הגואלת מן הסתמיות, הבנליות ושאר סכנות האורבות תמיד.
ואני אסירת תודה לך על החוויה של כוחן הסודי, המופלא, של המלים כשהן מעזות לגעת ונוגעות באופן הנכון. הן מוליכות את הציור אלי פנימה - אך באופן שונה משהוא עצמו עושה זאת, הודות להקשריות המלים, לעושרן השונה כמוליכות משמעויות - לעומת כוחם של קווים, צורות, צבע וקומפוזיציה לעורר את המלים, עד שתחשקנה.

תודה מיוחדת על השיר הנפלא שלך "הכול" (עמ' 16 בספרך), שקראתי אמש, ושוב הבוקר. שיר שלא קשה "לקחת" אותו ללב ולנפש, לזכור ולא לשכוח, בזכות החיבור הנהדר בין הפשוט ביותר, כביכול, שאפשר למנות אותו בסגנון "רשימת מכולת" צלולת אומר ומתוחכמת, שכל פריט בה טעון משמעות עמוקה. הצירוף הזה בין הפשוט לעמוק, בין הגלוי למסתורי ולחידתי, בין תחושת החידלון על גבול היש (ולהיפך), ובין חתימת זכר פסוק התפילה, שעולה מכל אלה.כבר כמה ימים מאז סיימתי לקרוא את ספרך "ריסים" והנחתי אותו ליד המחשב, עד שתימצאנה לי המלים הנכונות. כעת שוב דפדפתי בו, שוב קראתי שירים שסימנתי לי.
רבים מהשירים יפים מאוד בעיני, ושמחתי לחזור אליהם (למשל, שאול המלך; כמעט, מחזורי הפרידה מן האב ומן האם, מחזור המוזיאון). כפי שאמרתי לך, כמה משירי הספר הזה מכשפים אותי. אלה השירים שבהם הגעת למין נגיעה מזוקקת, חדה, מאירה, בקו החיבור הסמוי שבין הארצי והטריוויאלי, לנוכחות הטרנסצנדנטית, או למלים החותרות אליה ומשכילות לקרוא בשמה, כמו בשירים אור; הכול; ברושים; מחזור השירים נדמה; ניו ג'רסי: השמע אותותיך (!). שירים אלה קרובים לי מאוד, וכפי שמרגישים לפעמים, הם כאילו נכתבו מנפשי. וכמי שהמחקר האקדמי - עם ובלי מרכאות - די ייבש אותה בעת האחרונה וכתיבת שירים התרחקה ממני בפועל אך אינה רחוקה מלבי ומן "הרחשים השיריים" שבו, אני אסירת תודה לך עליהם.

את שיריך אקרא לאט, בבוקר, כשהנפש עוד ערה ותאבה ורעבה לשפת השיר.

דינה בן ציון קטן *

רותי, יקרה אהובה. מקסים. זו המילה. כל כך מלא השראה, אמיתי, כל כך קרוב ללב, כל כך חכם, הוגה, כל כך מגוון, כל כך מיסטי, כל כך נוגע. חווית אמת. קשה לי לבחור שיר או שירים ולומר במיוחד אהבתי את זה וזה וזה כי את הכול אהבתי. ואל כולם נשאבתי. המייה כזו של אהבה. כיסופים, ענווה. היקסמות. ספר מכשף. וחיבור חוויתי עמוק מאוד אל קטעי הזוהר והגמרא שהבאת. ובכל זאת אומר, שני השירים האחרונים נפלאים בעיני. "כל זה כחלום היה: העולם נעשה חד" וזה החותם את הספר.
הייתה לי שבת נפלאה, הייתי אתך בלבן שבין האותיות, במהות, בהמית השיר, השירה. הספר הזה הוא פסגה. הייתי אתך כמו שאת. באמת תודה לך יקרה
חיה אסתר

על 'ריסים' מתוך אתר: mysay



http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaamjq


רות נצר - משוררת הגבולות ומשוררים מכתב-עת

לכתוב על רות נצר זה כמו שתלמיד יכתוב על מורתו. כולי יראה. את ספרה החדש 'ריסים' הוצאת 'פרדס' קבלתי במתנה במסיבה פרטית ב'יום האשה'. הייתי בן יחיד בין שלושים נשים.
יואב עזרא
תרבות | ספרות 11/03/2011
חברה טובה אשר יודעת שהמחלה שלי זה ספרי שירה הגישה לי את ספרה הקדוש של רות נצר מתנה. ישר שמתי את ספרה בתיק שמא יאבד, שמא החברה תתחרט. כבר בראש הרשימה מסתמן כי הוצאת 'פרדס' היא הוצאה של טעם אמיתי, משהו ברוח האוונגארד.
ניתן לשירים לדבר.
עמוד 54
תרגום

הוא כתב בשפת אשה
לבש את שמלתה.
משח את שפתיו בליפסטיק שלה.
שערו צבע בפסי להבה.
הוא ניבט בעולם קודח דרכה.
נרגש לפגוש את אהובה.
כשתרגם שכח שלא הוא
כתב את שירתה -
וכשסיים לכתוב
קפץ מהחלון כמותה.

משורר צעיר הנכנס אל הטרגדיה של משוררת אהובתו, זו שהשפיעה עליו והוא חסר אונים קורס לבסוף כמותה בכאבים.
עמוד 47
כשצילמתי אותך
מבטך אלי בתצלום
מבקש שאשמור
את תמונת פניך
המתבוננות בי
ברגע זה
בו שנינו יודעים:
זה התצלום
האחרון
המשוררת חיה את טירוף הדעת הסופני בידיעת המשתתפים.
אחד מהשירים המשקפים את זעקת האדם הפוליטית אל אלוהים זה השיר הבא
אשר כל כולו זעקת כאב.
עמוד 94
תנים
מקוללי-עד
בארץ-גזירה
השמיעו תנים
קול נהי תמרורים
קול מפחד שפוך חימה
דחס
העצים
את זדון הלילה
המשוררת יודעת את רחש הגבולות בלבוש צעיר. הרהורי המוות אוחזים בתעתוע כל מתבגר.
דומה כי המשוררת נמצאת לצידם של המתבגרים.
כל בוקר
כל בוקר הוא פותח את העיתון
מביט בדף הנפטרים
כדי לדעת מי מת
כדי לוודא שעודו בחיים
ליתר בטחון הוא פותח
את התריסים
קורא לשמש
להכנס אל ביתו,
להצית את
הקרבנות
בלהבה -
המשוררת רות נצר מסתמנת כמשוררת רגישה גבולית. בשירתה קיים המימד הפילוסופי הנחוץ לשירה מהסוג הזה . רות נצר באופן אינטואיטיבי בונה עולם כמו שעולם צריך להיות - רב עולמות. עם עומק, עם גאולה, עם אובדן. ספרה מרגש ויותר מכל חכם. זה נדיר למצוא משוררים שהם גם חכמים, מאחר וחכם לא היה הופך למשורר אלא אם כן הוא פסיכי.
ברוכים הבאים למלכת המשוררים הפסיכים, רות נצר, נסיכת האופל.
בכל מקרה שירתה של רות נצר הושפעה ממשוררים אחרים. רואים בבירור כי המשוררת קראה וקוראת שירה במיוחד כזו המופיעה בכתבי-עת. רק מי שבסוד הענין יכול להבחין בהשפעות על שירתה. שירתה יפה אך לא מקורית, כיאה לנסיכות אופל אשר תמיד לוקחות משהו מהחושך הגדול, בלי שאיש ירגיש ואומרות שלי הוא. אבל הקהל אוהב אותה בגלל שהיא תמיד דומה למישהו.
עמוד 124 מרובעים
כן, החיים הם אקדח טעון -
מכוון אליך את האור
שהוא יורה
עד שתסכים
את הצירוף הזה של החיים כאקדח טעון דומה כי ראינו היכן שהוא אבל למשוררת זה לא אכפת והיא מוסיפה ואומרת כן.
הוצאת 'פרדס', המשוררים שלכם מזנבים במשוררים אחרים. זה כבר נגע אצלכם.
תגובתי ליואב עזרא:

יואב שלום, שמחתי לקרוא את רשימתך על ספרי שירי החדש. שתהיה בריא.....
רק הטעיה קטנה אחת לקוראים - המשפט : 'החיים הם אקדח טעון' לא מתיימר להיות שלי. לא שמת לב שבראש השיר אני מצטטת את בילי קולינס שכתב זאת, וגם בילי קולינס מרמז בסמוי על צ'כוב. רות נצר השיר המתין לי מעולם / רבקה שאול בן צבי
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ו באב תשע"א, 26.8.2011
ריסים, רות נצר; פרדס, תשע"א 2011

שיריה הססגוניים של הפסיכואנליטיקאית היונגיאנית מכילים תנועה דיאלוגית הנעה בין עולם אמוני לבין ארכיטיפים מיתולוגיים. דיאלוג שמבדל את המשוררת מהניכור הפוסטמודרני
"הסמל הוא תמיד חיבור בין הנפש והעולם", כותבת רות נצר בספר המסות "השלם ושברו" (2009); וכמו הד לדברים מופיעות בספרה החדש השורות הבאות: "אור עולם כתב עצמו/ שורות נגלו מבעד עפעפיי/ עצמי נפזרתי לעולם/ נפזרתי פנימה" (מתוך "שירה", עמ' 58).
זהו ספר השירים התשיעי של רות נצר, ילידת טירת צבי, משוררת עטורת פרסים, פסיכואנליטיקאית יונגיאנית, ציירת, צלמת ומסאית. הגיוון הרב של תחומי עשייתה בא לידי ביטוי גם במאה שלושים ושלושה השירים המחולקים למדורים לפי נושאיהם, ומביאים לידי ביטוי זיקות משפחתיות, יהודיות, גיאוגרפיות, מיתולוגיות, אמנותיות, פסיכולוגיות וארספואטיות. הגיוון ניכר גם באופני כתיבה שונים, הנפרשים על המנעד שבין שכלתנות לבין חווייתיות אקסטטית.
תהליכים של חיבור והיתוך מאפיינים רבים מאוד משירי הקובץ הזה. "נפזרתי לעולם, נפזרתי פנימה" הוא חוויית העל, כמתבטא בשיר "עצם". לפנינו שלושה בתים המשקפים תהליך הולך וגובר של הפנמה: בבית הראשון הדוברת משתאה למראה עצם בוהק בכפל תנועתו, ובשני היא מדמיינת אותו במצב סטטי כשתנועתו החיצונית הופכת לתנועת נפשו, ואז מגיע השיא בבית השלישי שבו הופכת תנועת העצם לתנועה פנימית וחסרת גבולות בנפשה של הדוברת, עם רמז לעולם של התגלות מטפיסית: "כאילו היה מלאך משוטט בתוכי/ מרחף בבית ללא תקרה ללא קירות/ מקימי מעפר אל היכלו" (עמ' 11).
ואכן, תנועה רבת פנים, דיאלוגית באופייה, אופפת את השירים של הקובץ. רות נצר מנהלת דיאלוגים מורכבים עם ישויות רבות, דיאלוגים שהאינטימיות שלהם מפנימה את החיצוני ומחצינה את הפנימי בשלל סמלים של אורות, תנועות, גרמי שמים, עצים, חיות ועוד. נמעני הדיאלוג הזה הם הקב"ה, דמויות מהתנ"ך ולהבדיל ארכיטיפים מיתולוגיים, תמונות, אנשים זרים, אנשים קרובים, ערים ברחבי העולם וגם שירים של משוררים אחרים, ביניהם בולטים ביאליק, אמילי דיקינסון ודליה רביקוביץ', ההופכים לאלמנטים המופנמים בשיריה.
הראייה הדיאלוגית והאופטימית ביסודה מבַדלת את נצר מהניכור הפוסטמודרני. מבני כתיבתה אומנם דומים לאלה שנשתגרו בשירת ימינו, אבל התכנים מעוגנים בהוויה של אמונה, ובראש ובראשונה אמונה באפשרויות המגע והחיבור, בקיומם של עולמות עליונים נסתרים ומסתוריים, בא-ל כול יכול שאינו בהסתר פנים אלא א-ל שיש עִמו דיבור חי, בין שהוא במרומיו הרחוקים ובין שהוא בקרבת המקום הנפשי האישי: "רציתי להקליד צמאה נפשי / והקלדתי: מצאה – "
עם זאת, נראה לי שאין להגדיר את המשוררת רות נצר כחילונית או כדתית, אלא כמי שבאה מהמקום הדתי ועדיין עוגנת בו, אך לא כחוף בלעדי אלא כאחת האפשרויות הרוחניות, בד בבד עם אפשרויות אחרות. העולם האמוני מתבטא בתכנים חווייתיים אקסטטיים, בארמזים הרבים מרבדים שונים של התרבות היהודית ובדיאלוג עם דמויות תנ"כיות. אך דיאלוג זה משיק גם לדיאלוג עם הארכיטיפים המיתולוגיים, שהם מוקד חווייתי רב עוצמה בשיריה ובהגותה של נצר, כביטוי לתפיסת עולם יונגיאנית שלפיה אנו כולנו ניזונים מתת המודע הקולקטיבי: "על כס הלילה / יושב המיתוס / עוטף את בדידותו"… (עמ' 35). לא הביוגרפיה האישית חשובה ביצירות האמנות, אלא היותה מבע אנושי אוניברסלי שמקורו במיתוס, גורסת רות נצר.
בסדרת השירים "מילים" כותבת נצר על חשיבותן של המילים שהן כמו "כדוריות הדם" של הדוברת. היא רואה בהן את אופן הקיום של החיים, ומקורן מטפיסי כמו הנבואה: "אם תבוא ציפור / תיטול אותן במקורה / ותיגע בפינו". (עמ' 52). המילים אומנם חשובות אך הן אינן באות במקום המהות אלא כמדיום שלה: "מילים הן ערוץ. הן דלת. / מילים הן חלון. / הן משקות את העץ / שבוער מבעד / הווילון" (עמ' 55). אבל השירה אינה דיבור ואינה דממה אלא "סף", השירה היא "אור עולם" והשיר "המתין לי מעולם" (עמ' 59). המתנה זאת פירושה שהשיר הוא היתוך של הנפש עם המאגר האדיר וחסר הגבולות של המיתוסים והארכיטיפים, והמשורר אך אוסף את הממתין לאיסופו. לעומת זאת, בשיר "אורפאוס" הופך השיר לתחליף לחיים שאבדו, למציאות אוטונומית בחינת "יש צלול". הוויית השיר מתקיימת נוכח אימי השאול, ונמשכת עם מות המחבר. זהו שיר נפלא, מהטובים שבספר (עמ' 37).
שיריה של רות נצר מתאפיינים בססגוניות, בדימויים עזים, בהרבה תנועה, במעברים. לא כל השירים שווים בעיניי מבחינת ערכם הספרותי. אהבתי פחות שירים שכלתניים, שניכר שנוצקו מהמוח החושב יותר מאשר מאינטואיציה פיוטית. כך הם למשל השירים "אודסאוס" ו"מלך שוטה", שהם יותר מעניינים מאשר פיוטיים. אך זהו טעמי האישי, ואולי אחרים יחשבו אחרת. מאוד אהבתי את שירי "ספיח" המוקדשים להורים שנפטרו. קדם לשירים אלו הספר "קדיש לאבא" (2006). בין השירים הללו בולט השיר "המעיל", המהווה דיאלוג אינטרטקסטואלי עם השיר הבלתי נשכח של דליה רביקוביץ' "החורף בא" (לדמותה של דליה רביקוביץ' מוקדש בקובץ שיר מעניין). שני השירים הליריים הללו מתרחשים במזג אוויר סגרירי, פיסית ונפשית.
"שנים שלא היה לי מעיל", כותבת רביקוביץ' בנימה של רחמים עצמיים, ומתארת את סבלותיה של ילדה נטושת אהבה. לאחר סופת הפורענות, נחלצת הדוברת מהאגוצנטריות ומגיעה לפיוס ולחמלה על הזולת והכרה בסבלותיו. לעומת זאת, בשיר "המעיל" מהלכת האישה הבוגרת במעיל המחמם של האם, מעיל יפה ומהודר, והמעיל רווי הזיכרונות הזה, ירושת אמה, מעניק לה חום שהוא בבואה חיוורת של החום האמיתי, הנפשי. וכך כותבת נצר במילים חודרות לב: "עכשיו, כשאת עמוק באדמה, מרחק חמש שנות אור, החום שלא ידעת להעניק – סוף סוף עוטף אותי" (עמ' 42). לדליה לא היו מעיל ותנור, כסמלים של אהבה עוטפת, ולרות יש מעיל פיסי שמעמיק את תחושת ההיעדר של העבר הכאוב. הדיאלוג עם השיר של דליה רביקוביץ' מעמיק את הביטוי הרגשי, והופך את החוויה לדבר שיוצא מגדר הפרט. החום הנעדר הופך לארכיטיפ של אהבה חסרה. שיר נפלא. ממיטבה של רות נצר. וכמוהו עוד שירים רבים בקובץ שמגעם מעורר את הדמיון.התכתבות עם רבקה בעקבות המאמר שלה על 'ריסים'רבקה שלום, היום מצאתי את המאמר בספריה ברעננה. שמחתי מאד לקרוא מה שכתבת, במיוחד במובן זה שאת מזהה נכון את מהלכי לבי, וקוראת רגישה של העולם הנפשי-רוחני שלא נגיש לכל קורא; רבים הצריכים מי שיתן להם מבוא כזה כדי להפתח לעולם זה. למעשה אני מסכימה עם כל מה שכתבת. את השיר של רביקוביץ על המעיל אני לא מכירה. אם כי סביר שאי פעם קראתי. אבל בין כה ההתכתבות ביני לבינה באמת שייכת לחווית יסוד של העדר מעטפת. הרבה הרבה תודה! רות
אני שמחה מאוד על דברייך אודות המאמר. מעניין מה שכתבת על חוויית ייסוד של העדר מעטפת. כבר נתקלתי במקרים אחדים שסופר התכתב עם סופר אחר, ואחר כך התברר שבכלל לא קרא אפילו את היצירה. זה קרה לי עם א"ב יהושע שגיליתי דמיון בין נובלה שלו לנובלה של המסון, וכתבתי זאת בדוקטורט שלי, וגם פרסמתי בעתון 77, ובשיחה עמו הוא בכלל לא זכר את הסיפור עמו כביכול התכתב.
מאחלת לך הרבה הצלחה. רבקה

המצאתי לזה שם: לא מודע ספרותי קולקטיבי. ועוד- אני עסוקה עכשיו בחווית היסוד של העדר מעטפת. האם לא כך נולד הפסוק -
"תפילה לעני כי יעטוף ולפני הי יתן שיחו"... רות
בין שירה לעיון

שיחה עם רות נצר על שני ספריה החדשים
שירה: 'ריסים' (הוצאת פרדס) - עיון: 'מסע הגיבור' (הוצאת מודן)

ד"ר מימי חסקין

פורסם ב'מאזניים'  כרך פ"ה, תשע"ב. 2011. גליון 5


 ספר השירים התשיעי שלך, 'ריסים' יצא באמצע 2011 והנה לפני גם ספר עיון חדש שלך, 'מסע הגיבור', ספר העיון הרביעי שלך, שיצא לאור בסוף הקיץ. ספרי לנו על 'ריסים'.
אפשר לומר ששירים הם ריסים בעולם. הם שומרים על בבת עיננו, על הנפש. ושירים הם כמו ריסים: מרפרפים, כמעט בלתי מורגשים ואי אפשר בלעדיהם. הספר ממשיך לעסוק במוטיבים שבספרי הקודמים: שירים על חיות ואנשים, שירי מסע בעולם, מבט על תמונות במוזיאון, שירים שעניינם דמויות מהמיתוס והמקרא, החוויה המיסטית. לאלה מתווספים שירי 'ספיח' על מות ההורים, מחזורי שירים על השירה ועל המלים, והספר חותם בשירים כחלום.
לשירים שלך יש קרבה אינטימית עם החי והנושם, האנושי והרוחני, בטבע וביצירות אמנות, עם דמויות בהווה ודמויות מימי קדם, ועם עולם החלום וההזיה שכולם יחד הם מציאות פואטית אחת. יש שיר שלא במקרה הוא שיר הפתיחה, שבו את עוסקת בדימוי היצירה מחימר כיצירת הנפש בכלל: "הלא ימינו / כַחרס שלַשְנו והידקנו ונתַנּו בו צורה / בתעצומות נפש, בעבודה, בחומר וּלבנים,/ בקפדנות, בשוגג ובמשובה... // הלא ימינו כַחרס / שטבלנו במים / ששרפנו / בתנור היכל / לצרוף בְאש מלהיטה // ככלי החרס להכיל את ימינו / ככלי לעוּבָּר הנפש / שנותן את טעם חומריו / למימיו שלו". יש כאן הדים לדימויים האלכימיים שעליהם כתבת בספר העיון שלך 'מסע אל העצמי' שעוסק בסמלי האלכימיה: המיכל,  המים, האש המצרפת. ויש כאן גם הדים לספר החדש, 'מסע הגיבור', שמדגיש את ההשקעה הגדולה בעשיה העצמית של מסע הנפש. כל זה מנקודת המבט של היותך פסיכולוגית יונגיאנית. ספרי לנו על 'מסע הגיבור'.
הספר שמבוסס על מיתוסים ואגדות בתרבויות שונות, מנסה לאסוף יחד את האיכויות וההיבטים השונים של מסע חיי האדם בשלביו השונים, שתובעים את גיבורת הנפש שנדרשת למאבק במפלצות הנפש והמציאות, כדי לצלוח את משימות מסע החיים. ה'גיבור' מאפשר לנו להכיר את עצמנו: את יצרינו ורגשותינו, את קשיינו, נכותנו, כשלינו ופגיעותנו; ובו בזמן את יכולתנו ואת גדולתנו הנפשית והרוחנית. הגיבור האמיתי מצוי בתוכנו, וכל אדם מכיל בו גם את האנטי-גיבור, את הנכות, הסבל והטרגיות, והוא גיבור במסע חייו. הספר בוחן גם את הגיבור הלוחם, הגיבור היהיר, הגיבור המורד, גיבור הטראומה, הגיבור המנהיג, הגיבור המיסטי והשמאן, הגיבור האמן, הגיבור הביוני, הגיבור היהודי-עברי, הגיבור במזרח הרחוק, והמטפל כגיבור, ובודק מהי שיבה נכונה מהמסע.
מהו היחס בין מיתוס ושירה?
מיתוס במקורו כתוב כשירה. מכאן הביטוי מיתופואטיקה. המקרא כולו הוא שירה. מאידך, יש יצירות ספרות גדולות שנכתבו כשירה והפכו למיתוסים, למשל, הקומדיה האלוהית של דנטה ופאוסט של גיתה. יש משהו במיתוס שמעביר תחושה שהוא דובר אמת.
המלה מיתוס, באחד מפירושיה, היא אמת. אולי בגלל שיש לנו את חווית היסוד של המקרא כאמת מכוננת, שהוא מיתוס כתוב בשירה. וגם התפילה כתובה כשירה, ושירה היא גם תפילה. הנה שיר קטן מתוך 'ריסים' שמבטא זאת: "על אבן חקקתי: / "אשאלה ממנו / מענה לשון". / כי הוא שאלתי / – הוא מענה לחידתי". אשאלה ממנו – כולל בו את השאֵלה-הבקשה וגם את ההשאְלה. הבקשה שהאל יתן לנו פתחון פה. שיר, כמו תפילה, הוא השאֵלה והתשובה עצמה.
כמו שספר העיון עוסק בדמויות מהמיתוס כך יש לך גם שירים על דמויות מהמיתוס היווני ומהמיתוס היהודי-מקראי: אודיסאוס, אורפאוס, שאול, יונה, אשת לוט. אפשר לחוש שאת חיה את הנושא המיתי ויש לך קשר כמעט אינטימי לדמויות העתיקות.
זה נכון. החומרים שאני כותבת עליהם מחלחלים לתוכי, הם כאנשים חיים שאני יכולה לחוש ולהרגיש. הרי הדמויות העתיקות הן אנחנו. המיתוסים הם דגמים עתיקים של התמודדויות שונות עם דילמות החיים. והשיר מאפשר לי גם לבטא את דעתי האישית ולעתים ליצור מיתוס חדש וכך לצאת נגד המיתוס, ולהראות את המילכוד שבו. למשל בשיר על אודיסאוס, הגיבור האידיאלי: "גבר בגברים / גופך לתלפיות / שזוף מלח, שמש, ים" – כתבתי גם על יופיו "שתקע גלגל בפיגום ההסטוריה". כי היופי מאדיר את ההערצה אל הגיבור, אבל הוא גם מאפשר לאנשים להשיג מטרות דרך כריזמת יופי מקסימה במקום לפתח אישיות ערכית, וכך הוא עשוי לתקוע גלגל בהיסטוריה. ובהמשך כתבתי: "גם מפלצות התאהבו בך / תבעו את דמך" – המפלצת שהתאהבה באודיסאוס היא קירקי שהופכת את אנשיו לחזירים. אבל יש גם מפלצות פנימיות ש"מתאהבות" בנו, כמו חמדנות, רכושנות, קנאה, נקמנות, זללנות, וכו' – שמשתלטות עלינו באותו כוח תובעני כמו כוח ההתאהבות. לפעמים גם התאהבות היא מפלצת, כשהיא גורמת להתאהב באדם שפוגע בנו.
השיר על אורפאוס מראה את ספור אורפאוס לא מהבט המקובל של הכשלון שלו; כשלא עמד בפיתוי להביט אחורה לַשאול, וכך איבד את אהובתו לנצח, אלא מהבט אחר: של מי שהעדיף את הערגה לאשה על פני האשה הממשית, וכך "הפך את כשלונו ליש צלול",  לערגה מתמדת שמולידה את המוסיקה שלו. לכן את כותבת על אורפאוס ש"קבע את הערגה כאבן הראשה, אהובתו הפכה למנגינה". ספרי על השיר 'שָאוּל'.
השיר על שאול מביא את הפער בין העונש הקשה של תבוסה ומוות שהוא סופו של שאול, לבין דמותו מכמירת הלב: "אנחנו אוהבים את שאול / כי גם אנחנו שואלים / מדוע השאילו אותנו לעולם הזה / ובחרו בנו למלוכת הנפש / ואחר כך נזפו בנו / ולא הקשיבו לכאבנו / ועצבותנו, אנחנו אוהבים / את שאול ולא נחדל לשאול / למה דווקא זה שהכי קרוב ללבנו הוקעה גופתו אל החומה". זה שיר על האנטי גיבור בתוכנו. אפשר לומר שהוא כמו אדם שתסביך המלוכה שלו, שאולי קיבל גיבוי על ידי האב-האל, כלומר, ההורים, שבחרו בו להיות יותר ממה שהיא יכול, הוא שגרם למפלתו. כשילד מורד ברצון ההורים הרי זה שלב חשוב בעיצוב האוטונומיה שלו על ידי רצון משלו, ואילו אצל שאול המרד - כשהוא לא הורג את הגג העמלקי כפי שהצטווה – הופך לחטא: זה היסוד הטרגי שבו. עכשיו כשאני קוראת את השיר מחדש אני מבינה זאת, אבל בזמן הכתיבה השיר זורם ושום חשיבה תודעתית פרשנית לא משתתפת בתהליך, תודה לאל.
בשיר על שאול יש לך טענה כנגד האמת המקראית, כך גם בשיר על יונה: "כמה אכזרית היתה השלכתו של יונה אל מלתעות הים".[...] "האל תבע שיאמין בו דווקא ברגע הנטישה". זה מזכיר את ישו שאלוהים נוטש אותו, ואז על הצלב הוא קורא – אלי אלי למה שבקתני. ומה לגבי דמויות אחרות בשירים שלך?
האנשים בשירים, הם האנשים היומיומיים שהם לגמרי לא גיבורים. למשל השיר על פסל הנער השולף קוץ מרגלו: "הוא לא מכפר על חטאינו / אינו קרבן, / הוא עסוק סתם כך / בכאב זעיר בכף רגלו... מדוע את הקוץ עדין אינו שולף?". בשיר אחר אני מדמה אשה על החוף ל"פנלופה סורגת מים". הדימוי ההרואי של הגיבור הדרמטי המצליח יכול יצור דימוי מכשיל אם לאורו נרצה לחיות. החכמה הגדולה היא לחיות את החיים היומיומיים, למצוא את האיכות ברגע . ואז, בהמשך השיר על החוף, "המקצב הסמוי הוא ארג עשיר / העולם הוא שיר".
גם שירי דיוקנאות אנשים הם אנשים יומיומיים שפגשת לרגע: "אנשים מהלכים ברחוב / חוצים את האויר כמו דגים / בעברם הים נחצה לשנים / אחר כך מתאחה פצע ההליכה".
ההליכה היומיומית מזכירה כאן את חציית ים סוף, את פצע החיים וההתאחות כמהלך החיים הטבעי. מתברר ששיר כביכול קטן וסתמי, של הליכה יומיומית, מכיל משמעויות מעבר לזה. או השיר על פקידת הדואר: "העולם מובן: לכל פתק / יש שולח יש נמען"[...]"בין מטבע מעטפה / בין בול וחותמת - שערות כף ידה צומחות בשלוה".
יש לך פרק 'ארצות' שהוא שירי מסע. האם מדובר במסע מטפורי פנים-נפשי, שמקביל למה שכתבת בספר העיון 'מסע הגיבור'?
כנראה שכל מסע בעולם הוא גם מסע פנימי מבלי שנחוש. אבל דווקא כאן שירי 'ארצות' עוסקים בחוויות רגעיות שהתרחשו בנסיעות ואינם מתכוונים להיות סמל או מטפורה למשהו. למשל, שיר דמוי הייקו, שכתבתי ביפן: "שּיכורים מיין הסאקה / פרחים נשפכים / על גדותיהם / מכוס לבי".
יש לך פרק על הגיבור כאמן. מה הכוונה?
הגיבור צריך לכלוא, לאפק, לרסן את הדחפים שלו, כדי לפתח את כוח העמידות שלו נוכח קשיי החיים. אבל האמן מתמודד אחרת. הוא לא נלחם ביצר אלא הופך אותו ליצירה. זה כמו ההבדל בין להרוג את המפלצת – שזה המיתוס היהודי הנוצרי – לבין לרתום אותה למרכבה שלך, שזה המיתוס האלכימי.
יש לך שירים מיסטיים רבים, ובספר העיון יש פרק על הגיבור המיסטי. זה נושא שמעסיק אותך.
כן, השירה משנָה את מצב התודעה, בדומה לחוויה המיסטית. ולפעמים יש לי הרגשה שאני לא מתעדת חוויה מיסטית אלא שאני מייצרת אותה דרך השיר. זה כמו מדיטציה תוך כדי כתיבת שיר: "כאילו היה מלאך משוטט בתוכי / מרחף בבית ללא תקרה ללא קירות / מקימי מעפר אל היכלו". יש בזה משהו ממכר. רגעים אפיפניים, רגעים גדולים של התמזגות עם היקום. בספר, בפרק 'מסע הגיבור המיסטי' אני מתייחסת לערך של החוויה המיסטית, אבל גם לסכנות ההתמכרות למיסטיקה. בשירים הקטנים אני מאפשרת לעצמי את המינון הנכון שלעולם אינו מסכן אותי. הגיבור המיסטי הוא זה שהאגו שלו מבוסס מספיק כך שיוכל להרפות ממנו, לאבד אותו לשעה קלה, כדי להתמזג באינסופי ולשוב מתוכו. בשבילי השירה היא ההרפתקאה המוגנת של חוויות-על: "מישהו נשא אותה / בזרועותיו / והתנועה הזו / האינסופית / כלפי מעלה – / חושך התמוסס / באור".
מה היחסים בין כתיבת שירה וכתיבת עיון?
שניהם כרוכים בסקרנות, בחקרנות, בעמדת פליאה נוכח העולם ובהליכה אל האינסופי. עבורי, גם כתיבת שירה וגם כתיבה עיונית הן הכלה עצמית, הבנה עצמית ובריאה עצמית. בכל אלה יש אלמנט מרפא. הנה קטע על השירה: "שירה היא העריסה שלי. / מנמנמים בה תינוקות שנישבו. / הלא תזכור, אז / כשנשבר לב העולם".