מאמר של דליה יוחנן

'ההתחלה – נומה עמק' בעקבות האוטוביוגרפיה המשפחתית של רות נצר 

'בטירה' עתון קבוץ טירת צבי. 2012. יולי – אוגוסט. גליון 5פורסם גם ב'עמודים',

 עתון הקבוצים הדתיים

דליה יוחנן.       

הכביש מוליך מעמק יזרעאל... עמק בית שאן שנפתח כמניפה, משתפל והולך, מדרים ומשפיל כלפי מטה במדרון... אני כותבת על פינה נדחת בקצה הזמן, בקצה עמק קטן, בתוך השבר הסורי-אפריקאי שהיה דרך מעבר עתיקה בימים קדומים. פינה של שבר, יובש, צמחייה ומים... הקיבוץ שלי הוא קיבוץ טירת צבי.במילים אלו (הדילוגים שלי), פותחת רותי נצר את סיפור חייה שהתחיל בטירת צבי והמשיך הרחק ממנו והלאה. רותי היא (כפי שנכתב על השער האחורי של הספר): "אנליטיקאית יונגיאנית, משוררת, אמנית וחוקרת ספרות. פרסמה ארבעה ספרי עיון ותשעה ספרי שירה".אבל רותי היא קודם כל, אחת משלנו. היא "בת משק" לכל דבר.היא נולדה בטירת צבי בשנת 1944, להוריה לאה ומאיר נויפלד שהיו חברי הקיבוץ. בנעוריה, עזבה רותי את טירת צבי עם הוריה וארבעת אחיה. ההורים התגרשו והחיים לא האירו פנים לבני המשפחה. הספר כולו, העוסק בשבר המשפחתי שחוותה המספרת ובניסיונותיה לאחות את השברים, מואר באורו המיוחד של הקיבוץ הדתי הראשון בעולם. טירת צבי, כקיבוץ צעיר שהחיים בו לא פשוטים ותנאי המחייה קשים עד מאד, הוא הרקע, הוא "תבנית נוף מולדתה". אבל טירת צבי נותרת לא רק כנוף רחוק של זיכרונות ילדות, היא משמשת גם כמחוז כיסופים וגעגועים של הנפש, אל שלמות שהתנפצה, אל מקום שקשה היה לה בתוכו, קשה היה לה להינתק ממנו ולא קל היה לה לחזור אליו כאורחת בבגרותה.רובו של הספר עוסק בניתוח חודר ומעמיק של המספרת, אל נבכי הנפש של עצמה, אל מעמקי היחסים שלה עם הוריה ואל היחסים שביניהם, זוג צעיר של ציונים חלוצים, שלא מצאו אהבה זה עם זו והתקשו למצוא את מקומם בקיבוץ הצעיר והמבודד.לדעתי, הספר מרתק ומרגש ואני ממליצה עליו בחום ללא רק למי שגדל בטירת צבי או בחר לחיות בה, אלא לכל אדם שמערכות יחסים בתוך המשפחה מעניינות אותו, נוגעות לליבו והוא מוצא בהן הד לחייו שלו. עמוס עוז כתב פעם שהנושא היחיד המעניין אותו באמת הוא: המשפחה. זהו הנושא המורכב ביותר בעולם ואולי גם העצוב והכואב ביותר. עוד הרבה לפניו פתח לב טולסטוי את הרומן "אנה קארנינה" במשפט המפורסם: "כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה".נראה לי שאמירה זו נכונה בהחלט גם בספרה הרגיש והנוגע ללב עד מאד, של רותי נצר. המחברת פורשת את תולדות משפחתה עוד בגולה ומחפשת את שורשי החינוך והאופי של כל אחד משני הוריה, בבתים בהם גדלו, על הרקע ההיסטורי של אירופה טרם המלחמה. היא יצאת למסעות באירופה ומגלה שורשים מרתקים. אבל עיקר הספר עוקב אחרי הקמת המשפחה בטירת צבי ואחר כך מחוץ לקיבוץ. מי שמחפש תיאור של הימים ההם, שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת בטירת צבי, ימצא אותו פרוש לפניו עם הלינה המשותפת, עם חדר האוכל ההומה, עם העבודה הפיזית הקשה, עם החינוך הנוקשה של המטפלות, עם בתי המגורים הקטנטנים וחוסר הפרטיות. נצר מזכירה גם חלק מחברי הקיבוץ בשמותיהם, ללא כל ניסיון להסתיר או לטשטש פרטים. כמובן שהכל נמסר מנקודת התצפית הפרטית והסובייקטיבית של אשה בוגרת שמעבירה את זיכרונותיה דרך המסננת הפרטית של נפשה שלה. אחרים שיכתבו ספר על הבית הזה, בוודאי יציירו אותו בצבעים משלהם, עם זיכרונות דומים או שונים, עם שמחות אחרות וכאבים אחרים. כיום, אין מחפשים נראטיב אחיד, אלא ישנה לגיטימציה לנקודות תצפית שונות.שמעתי חברים שקראו את הספר והעירו: ככה לא יפה. למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ? ובכלל, לא נאה לירוק לבאר ששתית ממנה". לי לא היתה תחושה שהמחברת עשתה משהו מן הדברים הללו. ראשית, היה קשה לחיות בטירת צבי של אותם ימים. הזמנים היו קשים (ביטוי של הוותיקים) וכולנו יודעים זאת. אם יש נימה של ביקורת כלפי הלינה המשותפת, או חוסר הפרטיות, כיום כבר ידוע שרבים חשו כך וכבר מותר לדבר על כך בקול רם. אין בכך פסילה של הרעיון הקיבוצי, אלא עדות לקושי.אגב, כמי שמשתתפת בפרויקט התיעוד של חברי טירת צבי, ישבתי לא פעם ולא פעמיים מול חברות וותיקות שסיפרו בגילוי לב, עד כמה הלינה בבתי הילדים הייתה קשה עבורן כאימהות. בכל פעם שהעליתי את הנושא, שמעתי אנחה שאולי הוסתרה במשך שנים רבות. נדמה לי שטירת צבי של היום, ממרום שנותיה והישגיה יכולה להתבונן בעיניים פקוחות על עברה ולדבר בגלוי על הקשיים, על החרדות והכאבים, מבלי שיש בכך כדי לערער על חיינו כאן. התבגרנו, לא?כיום, דומה שאפשר כבר להודות: החיים בקיבוץ הצעיר לא התאימו לכל אחד. היו אנשים חלשים יותר, בעלי עצבים חשופים יותר שלא מצאו את מקומם בתוך החברה. רותי נצר מתארת את הוריה כאנשים כאלה. אנו יודעים שהחברה הייתה סגורה ואינטימית, על הטוב והרע שיש בכך. היא מתבוננת בהוריה בעיניים אוהבות וביקורתיות כאחד, בבחינת "נאמנים פצעי אוהב", בדיוק כשם שהיא מתבוננת בחיי הקיבוץ. אני מוצאת הקבלה בין התהליך הנפשי העמוק והממושך, של השלמה וקבלה של הוריה על מעלותיהם ומגרעותיהם, הנחשף  בספר, לבין תהליך ההשלמה של המחברת עם הקיבוץ שעזבה בניגוד לרצונה.לדעתי, יש אומץ רב בכתיבה של רותי נצר. היא מישירה מבט אל דברים שקשה לאדם, אפילו בוגר, להביט בהם. היא מנתחת באזמל חד ומדויק את היחסים הלא פשוטים בין הוריה ובעצם מזמינה כל אדם הקורא בספר שלה, לשאול את עצמו את השאלות שהיא שואלת: איזה דגם של זוגיות ראיתי בבית הורי? איזה חינוך קיבלתי? מה ממורשת אבותיי אני מעבירה לילדי ולדורות הבאים? האם אפשר ללמוד מן הטעויות של הורינו ושלנו, או שנגזר על האדם לחזור על אותן טעויות ולהנחילן לדור הבא אחריו?הכתיבה של המחברת, עשירה מאד. יש בה ביטויים ציוריים יפהפיים, הן במרחב החיצוני, כשהיא מתארת את נופי ילדותה בעמק והן במרחבי הנפש, כשהיא מצטטת מתוך יומניה שלה, מתוך יומניה של אימה ומתארת את אביה כצייר מתוסכל שלא הצליח לפרוץ ולזכות להכרה ציבורית. יחד עם זאת, הספר כתוב בלשון פשוטה וקולחת. לא צריך להיות בעל ידע במדעי הספרות או במדעי הנפש, כדי לצלול לתוכו.ולסיום, ידוע ומפורסם הוא שספר טוב (כמו כל יצירת אמנות גדולה), מצליח לצאת מגבולות המקום והזמן המתואר בו והוא נוגע בנקודה פנימית בנפשו של כל אדם. זוהי הנקודה ה"אוניברסאלית". לעיתים, דווקא יצירות העוסקות בתיאור מאד ספציפי של אירוע אחד, או משפחה אחת, יכולות לגעת באדם באשר הוא אדם. לדעתי, יש בספר "ההתחלה - נומה עמק", איכות מן הסוג הזה.סיימתי את קריאת הספר בתחושה של עצבות, על הילדה הנבונה והרגישה שחוותה ילדות קשה, עם יותר מדי התמודדות ופחות מדי אהבה. אבל סיימתי את הקריאה גם בתחושת התפעלות גדולה מן האשה הבוגרת והמוכשרת, שהצליחה לכתוב אוטוביוגרפיה אמיצה ומרתקת.בקריאה חוזרת של העמוד הפותח את הספר, אני מרפרפת שוב על המילים: "בתוך השבר הסורי אפריקאי, שהיה דרך מעבר עתיקה בימים קדומים. פינה של שבר, יובש, צמחייה ומים". פתאום נדמה לי שאני מבינה משהו שניתן להבין רק אחרי קריאת הספר:השבר הנרמז, אינו רק תיאור גיאוגרפי, הוא שבר חייה של המספרת.היובש הוא הצמא לאהבה וקבלה על ידי הנפשות הקרובות ביותר. דרך המעבר היא הדרך שעושה רותי נצר בכתיבת ספרה, בעודה מחברת בין עבר לעתיד, בין שבר לתיקון.