מאמר של רבקה שאול

האופל והפצע

רות נצר: ההתחלה - נומה עמק, אוטוביוגרפיה משפחתית,

הוצאת כרמל 2012, 328 עמ' ד"ר רבקה שאול בן צבי עתון 77. גליון 361. עמ' 14-15. יולי 2012.

 אוטוביוגרפיה היא סוגה ספרותית מתעתעת: בצד ההצהרה על סיפור חיים "אמיתי" יש בה מסגולות היצירה הבדיונית ובראש ובראשונה תכונת הסינון: מה ייכנס, מה יועצם, ומה יטושטש. לא כל אוטוביוגרפיה היא בעלת ערך ספרותי, אך אוטוביוגרפיה העושה שימוש אמנותי בלשון, אינה שונה מהותית מיצירת ספרות אחרת. (על סגולות הסוגה כתבה ניצה בן דב במבוא לספרה חיים כתובים 2011. מומלץ בחום.)'ההתחלה - נומה עמק' הוא סיפור החיים של מי שגדלה בטירת צבי, הקיבוץ הדתי שבעמק בית שאן. הוריה היו חלוצים צעירים שנמלטו בעוד מועד מגרמניה בטרם שואה. רות נצר גדלה בעולם אידיאולוגי קשוח, שבו הקולקטיב נחשב הרבה יותר מאשר הפרט. לכך נוספו קשיי החיים, המחסור, הלינה המשותפת ובעיות משפחתיות. לאחר גירושי הוריה בעודה נערה,  עברה האם לאזור חיפה יחד עם ארבעה מחמשת ילדיה - עקירה טראומטית למשפחה שהורגלה לחממה הקיבוצית. על קשייה האישיים וקשיי המשפחה לדורותיה מספרת רות נצר, לשעבר נויפלד, בספר חושפני ומטלטל.את רות נצר הכרתי מספריה. התפעלתי מכתיבתה הלירית ומהשילובים שעשתה בין אמנות לבין פסיכואנליזה יונגיאנית בספריה ההגותיים העשירים. תהיתי על אישיותה הלא מוכרת לי, והוקרתי את רוחב השכלתה.  עם זאת,  המחברת נשארה חידתית בכל גילוייה הליריים והמחשבתיים. והנה, הספר החדש הזה גילה באחת את מה שרק נרמז בעדינות בשיריה ובמסותיה; ולא סתם גילוי אלא פורטרט אישי ומשפחתי שקוויו חדים ובוטים ואמיתיים עד כאב.אקדים ואומר שהספר מצוין. כתוב ביד אמונה. מרגש מאוד. חותם האמת ניכר בו באופן בוטה ממש. השפה בהירה וחודרנית ועשירה ביסודות פיגורטיביים. ידה של המשוררת וההוגה ניכרת היטב, והתחושה היא של נגיעת אמת בחיים, והיא  הולכת ומתגברת ככל שמתקדמים כרונולוגית אל שיאי הספר שבחלק המסיים הקרוי "אחרית".ההתחלה - נומה עמק היא אוטוביוגרפיה משפחתית. הרבה כוונות צפונות בבחירה זאת: הנצחה של דמויות המשפחה, על הטוב והבעייתי שבהן, ושימור מומנטים מיוחדים שיש בהם יסודות של גילוי נפשי; מוטיב הזיכרון חוזר ונשנה וכרוך בהחשבת האדם וחייו, והפחד מהזמן המכלה; אך מעל הכל בולטת המגמה להתחבר באופן פנימי לשורשי המשפחה ולגלות בהם את חידת חייה ואישיותה. ובמיוחד היא מזדהה עם רבי יעקב עמדן מהמאה השמונה-עשרה, שהיה רב חשוב ואיש פתוח בדורו, מבשֵר ההשכלה.  כתב אוטוביוגרפיה! נלחם בשבתאות, והתעניין בתחומים בלתי מקובלים כמו אלכימיה, שנצר עסקה בה בהקשר יונגיאני. מעבר לפערי הדורות, היא מביעה קשר נשמתי עמוק אל אותו אדם גדול ובלתי קונוונציונלי, שחשף את חייו האינטימיים בספרו האוטוביוגרפי.אפשר לשאול מה לנו ולאבותיה של רות נצר, ומדוע עלינו להתעניין בסיפור החיים של כל אחד מהם, שהיא אינה נלאית לפרט, ובחייה של המחברת עצמה. ובכן, מותר לדלג מעט. יש באמת עומס קל של סיפורים משפחתיים. אבל החשיבות היא בממד הייצוגי שלהם. אבותיה של נצר מגלמים אורחות חיים ועלילות חיים שהיו אופייניים לרבבות יהודים בגרמניה. עלילות חייהם משקפות את קורות העם היהודי באירופה. נוסף על כך,  יש עניין רב גם באישיותה של נצר, במיתופואזיס שלה המגולם כאן,  של אמנית רב תחומית, משוררת, צלמת, ציירת, מחברת ספרי עיון, מטפלת יונגיאנית, מרצה, חוקרת ספרות. מגמה אחרת שמתבטאת בספר היא החשיפה כמטרה בפני עצמה נוכח עולמות הבנויים על הסתרה והעלמה שהקיפו את הכותבת: האתוס היהודי-גרמני של משפחתה הנוקשה, על פיו אין מדברים על החשוב באמת, ואין מראים רגשות. הקיבוץ של שנות הארבעים והחמישים שגם בו לא דיברו ולא ביטאו את מה שבאמת חשוב, אלא חששו והסתירו והבליעו ודחקו: "היה זה רע שהתחפש לטוב" אומרת המחברת על שלטון האידיאולוגיה השיתופית, שלדעתה הרס את מה שהיה יכול להיות יחסים אמיתיים בין חברים. כמובן שהדברים מסופרים מנקודת מבט סובייקטיבית של ילדה ונערה רגישה מהרגיל, שהמחברת המבוגרת משחזרת את חוויותיה. זוהי תמונת חייה, וייתכן שאחרים חשו אחרת.  אבל ניכרים דברי אמת, והסבל הממשי של נצר מלווה אותה כל חייה, כי "לנפש אין זמן", והחוויות חיות בתוכנו באופן סימולטני.הביקורת על בתי התינוקות והילדים נוקבת ביותר. נצר מתארת את האכזריות שבניתוק התינוקות מאמהותיהם והפקרתם למטפלות "פרוסיות" שלא הבינו בכלל בטיפול בילדים ונקטו שיטות נוקשות ואף אכזריות. קשה היה גם הנתק בין אחים שאינם גדלים במשפחה אלא בשכבת הגיל שלהם בלבד.  מכאן תחושת "החור השחור" שבנפשה של הילדה, שסבלה גם מההיעדרות הנפשית של הוריה, שאף הם היו קורבנות ילדותם ועקירותיהם.לא ייפלא אפוא ששני המוטיבים הדומיננטיים ביצירה כולה הם האופל והפצע. גם פצע פיזי כביטוי ממשי ואף סמלי, כמו הפצעים של הילדים היחפים בקיבוץ,  וגם פצע נפשי שאינו נגלד, ומלווה הרבה דמויות ביצירה לאורך חייהם.בספר דברים רבים ונפלאים: הגיונות ארספואטיים, תהיות על משמעות האמת, כאשר ישנה יותר מגרסה אחת על מה שקרה; מאוזכרות גם יצירות רבות מענפי האמנות וניתנים ציטוטי שירים. הללו מהווים שיקוף נוסף של האירועים הקשים, וגם מספקים תובנות המסייעות למחברת במאבקה עם גורלה.הספר הזה הוא 'תיקון' של כלים שהתנפצו. ליקוט של שברים וניסיון לאחותם. הכתיבה מתקנת, אומרת נצר. עצם היכולת להביע את הדברים שביטויים דוכא, מאפשרת ראייה רחבה ומכילה יותר, גם נוכח טקסטים של אמה שנתגלו אחרי מותה, וגם בעקבות דברים שהאב אמר מנהמת לבו, ברגעי מחלתו, כאשר שוב לא אכפת לו מה יגידו האחרים. כריכת הספר אף היא סוג של תיקון, תמונה נפלאה של "מזרח" בית כנסת שצייר האב בנעוריו, ונשא עמו לכל מקום, כזיכרון לנעוריו בקהילה, בטרם השמדתה. צילומים רבי הבעה משלימים את הסיפור וחותמים את הספר המצמרר הזה.