מאמר של רות אלמוג

כולם היו הורי הארץ. 

מוסף ספרות ותרבות. 31.11.12 

רות אלמוג 

ספורה של רות נצר הוא ספור של אחד הנצרים לאילן משפחה מפואר  שגדל בגרמניה והועתק לעמק בית שאן. ההתחלה – נומה עמק : אוטוביוגרפיה משפחתית מאת רות נצר, הוצאת כרמל, 328 עמודים  בעמוד 146 של ספרה האוטוביוגרפיה "נומה עמק" כותבת רות נצר: "צדק פוקנר שאמר שכל אדם הוא יתום ויורש: יתום מהוריו שהוא הולך ונפרד מהם וכך נהיה בודד לנפשו, ויורש של חכמת החיים ומורשת המיתוסים של אבות אבותיו. כשקראתי את דבריו של פוקנר – ידעתי שבי מדובר. המיתוסים העניקו לי שייכות לקהילה האנושית."אפשר לראות  בפסקה זו  משפט מפתח לספרה האישי מאוד, שכנוּתו כובשת לב. זהו סיפור על  יתמות, למרות שהוריה האריכו ימים כמו גם סיפור על ירושה.למען הגילוי הנאות אומר מייד, שאני מכירה את רות נצר שנים רבות. משותפים לנו המוצא הגרמני, הצמיחה בקהילה אורתודוכסית והחינוך הפרוסי, המתוארים במשפטים הבאים שלה:  "באותם ימים של נימוס יקי וצייתנות חלוצית, לא היה מקום למחאה, לכעס או להתנגדות להורים...כשהמבוגרים קובעים הכול, אין מקום למחשבה משלך. אינך שואל, אינך יודע ואינך מטיל ספק. הכול היה כתוב. כתוב בתורה."  משותפים לנו גם הגעגועים לטקסי הקידוש וההבדלה, ולמנגינות הגרמניות של תפילות השבת והחגים כש"המשפחה מתכנסת יחד ואבא מברך על הנר הקלוע והיין הממלא את הגביע עד גדותיו את הבדלת הקדושה מהחול. והמנגינה של הברכה. אולי מפני שהמנגינה היא שורש החיים, המנגינות של התפילות נהיו לי עיקר." נוסף על כך, גם אבי, גם אביה למדו בבגרותם בעיר ווירצבורג, אם כי במוסדות שונים ובהפרש ניכר של גיל. ואילו אמי נולדה בעיר לא רחוקה מדרזדן, עיר מולדתה של אמה. דרזדן, מרכז תרבותי בימים שלפני המלחמה הייתה המקום שאליו נסעו סבתי ואמי לקנות בגדים אופנתיים, מתנות  ואולי גם כלי בית ורהיטים.נתמזל המזל לרות נצר, שנמצא לה אילן יוחסין משפחתי מצד האב ובו דמויות חשובות וידועות  כמו ר' יעקב עמדן (היעבץ 1697 - 1776), שנודע כמי שלחם בשבתאות והרבה קודם לכן ר' אליהו בעל-שם מחלם (1516 – 1583). נתמזל מזלה, משום שאילן יוחסין כזה, משהו שרבים מאתנו עסוקים שנים בביסוסו ובחיפושים אחריו יש בו כדי להעניק איזה שורש של חיים, שורש שיש בו כוח, מעין עמוד שאפשר להישען עליו כשמדובר בחיים כה סגורים ומבודדים כפי שחיה משפחתה של רות נצר בילדותה, בקיבוץ בעמק בית-שאן שאקלימו קשה, ובידודו כמעט מפחיד.גם אביה, גם אמה, בת למשפחת רוטנשטרייך מדרזדן, עלו לארץ מגרמניה והם צעירים מאוד, עדיין מתבגרים, והיו ממייסדי טירת צבי, הקיבוץ שבו נולדה המספרת.רות נצר מספרת סיפור עצוב, אבל אופטימי. כיצד מתיישבים שני הדברים קשה להסביר. סיפור הילדות הוא עצוב בגלל הריחוק מאהבת הורים שאולי לא ידעו ממילא להעניקה, הלינה המשותפת שבה קשורים הפחדים ותחושות הבדידות.  סיפור ההתבגרות עצוב גם הוא, בגלל התרסקות המשפחה בגירושין ועזיבת הקן הבטוח כביכול, הקיבוץ."ההורים עזבו. אנחנו עזבנו." האב לא תיפקד. הגירושין נחשבו מעשה לא מוסרי. העזיבה נחשבה בגידה. "היום אני יודעת שהקיבוץ בגד בנו." (עמ' 190)  "נשארנו חמישה ילדים עם אבא שהרבה לרבוץ במיטתו. היינו לבדנו."  האח הגדול נשאר בקיבוץ עד שסיים את לימודי התיכון ועד לאחר השירות הצבאי. אחת האחיות נשארה עוד שנה אצל משפחה מאמצת. אבל במהלך הזמן חיו שלוש האחיות ואחיהן הקטן עם האם  על הכרמל.על הוריה היא כותבת: "משהו בי חי, מבלי דעת, את הבדידות, חוסר המוצא ותחושת חוסר הערך שלהם. בשנים מאוחרות יותר עלו בי כעס וזלזול כלפי שניהם. ובעיקר רחמים גדולים כלפי אבא. על אמא לא ריחמתי, אולי משום שתמיד נראתה חזקה." (עמ' 146). לקראת סוף הספר כותבת המחברת: "האם אבא ואמא חשו אי-פעם אשמה או כאב על העזובה הרגשית והיתמות שלנו?" המחברת אינה מאשימה את האב וכותבת: "כמה חבל שאי-אפשר היה להאשים אותו. או לפחות לכעוס." שכן היה איש חולה.  לא כן ביחס לאם: "באמא לא חשתי תחושת אשמה כלפינו. היא גם לא כאבה את כאבנו." אבל כמי שקראה את סיפורה של רות נצר התפעלתי מאופן עמידתה של האם בקשיים שהציבו בפניה החיים, מן האנרגיה שלה ומכוחה. שהרי אחרי גירושי הוריה נשארו הילדים עם אמם שעשתה כל אשר ביכולתה כדי לפרנס אותם. בעיני היא גיבורה. אבל אפשר להבין שהמספרת שהרגישה חסרת בית צברה כעסים על הקיבוץ ועל האם.  "שום בית שגרנו בו, גם בקיבוץ וגם בתחנות הדרך שאחר כך, לא היה לי בית אמיתי. לא היה לי בית להתגעגע אליו. לא היה בית." (עמוד 281 )לפי נצר "הילדות הוקרבה, מבלי דעת, למען האידיאל. ההורות של המבוגרים הוקרבה. רגשות היחיד הוקרבו." והיא מזדהה עם מה שכתבה על הקיבוץ המשוררת נורית זרחי בספרה האוטוביוגרפי "משחקי בדידות" : "ארץ הכחשת האני".(עמ' 17). ובכל זאת זה גם סיפור אופטימי משום שילדי המשפחה בנו את חייהם למרות הקשיים ומצאו בעצמם כוח להתפייס עם הוריהם. הסיפור האישי-משפחתי שנצר מגוללת הוא בעצם סיפורו של קולקטיב ומכאן הוא שואב את כוחו: "המיתוסים העניקו לי תחושת שייכות לקהילה האנושית: הם היו הסיפור הגדול שהכיל אותי והעניק לי נוחם ואמונה." ספרה של רות נצר הוא עצוב אך אנושי, וגם מנחם באיזה אופן פרדוכסאלי, בהיותו רווי כנות ונוגע ללב.