מאמר של נורית גוברין

"הכתיבה מחזיקה את העולם שלא יפול"

על ספרה של רות נצר: 'ההתחלה – נומה עמק – אוטוביוגרפיה משפחתית'

הוצאת כרמל, תשע"ב/2012

פרופ. נורית גוברין

תמצית הדברים הושמעה בערב השקת הספר, ב' בשבט תשע"ג (13.1.2013) במשכן האמנים בהרצליה.

פורסם: 'כיוונים חדשים', גיליון 28, סיון-תמוז תשע"ג (מאי 2013), עמ' 272 – 294.

א. ז'אנר בדיעבד

אוטוביוגרפיה היא אחד הז'אנרים העתיקים, השכיחים והנפוצים בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט. בכל דור, מתמודדים יוצרים עם עברם, עם הוריהם, עם בית גידולם, ועושים את חשבון נפשם ואת חשבון דורם. התמודדות זו נעשית בהתאם לרוח התקופה ועל יסוד קווי הביוגרפיה המשותפת "הקלאסית" של הדור ובד בבד תוך עימות עם פרטי הביוגרפיה האישית של הכותב. זהו השילוב הקבוע של אוטוביוגרפיה מדורי דורות. אם פעם התעמתו עם החינוך המסורתי ב"חדר" והמאבק בין הדת, המסורת והחיים על רקע החיים בגולה; הרי עם העלייה לארץ ישראל, התעמתו בין דרישות החברה ושאיפות היחיד, בין החזון לבין המציאות. עימות זה לובש ופושט צורה בכל עשור, תחילה בארץ ישראל ולימים בישראל. גרעין המתח בין היחיד לבין החברה, נשאר קבוע, ימיו כימי החברה, ורק הרקע, הנסיבות, הפרטים והאווירה משתנים. למותר להוסיף, ש"ההתחשבנות" עם ההורים, הוא אחד הנושאים השכיחים ביותר בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט. "התחשבנות" זו, היא חלק בלתי נפרד מן ההתבוננות בעבר, ומשמשת נושא מרכזי בתוכה.

אחד השינויים שבכל זאת מתרחש לנגד עינינו בעשורים האחרונים, הוא כניסתן של נשים למעגל הספרות העברית והישראלית. אפשר לומר, שבמציאות הספרותית של מדינת ישראל, מספרן של הסופרות, זהה, כמעט, לאחוז הנשים באוכלוסיה. זה שינוי גדול ומבורך ביחס לדורות הקודמים שבהן פעילותן של סופרות הייתה נדירה ביותר.

באוטוביוגרפיה מתמודד הכותב עם עברו, עם משפחתו, עם הסביבה שבתוכה גדל ופעל, וכאמור, עושה את חשבון נפשו וחשבון דורו. התמודדות מסוג זה דורשת בדרך כלל, התרחקות מן הזמן שבו התרחשה, פרספקטיבה ובעיקר בגרות ובשלות נפשית. הכותב המתבונן בעברו, שרוי כבר במציאות אחרת ושונה, והוא צריך להיות מסוגל להתבונן לאחור, בהשלמה ובעיקר בהבנה. גם כשהוא עדיין כועס וגם כשחשבונותיו עמו עדיין לא הסתיימו. יש אמנם דוגמאות של בחינת העבר הקרוב ללא-מרחק, או ממרחק זמנים קצר, כשהעבר עדיין לא הסתיים והוא מפעפע בתוך ההווה, אך דוגמאות אלה הן מיעוט, ובדרך כלל לוקות בעודף רגשות, אם לא לומר ברגשנות יתרה, בפאתוס וברחמים עצמיים. ¹

בדרך כלל חשבון נפש ביוגראפי זה נכתב, כאמור, ממרחק הזמנים, בידי מבוגר, המביט לאחור על ילדותו ומנסה להכיר ולהבין את הוריו ואת המקום שבו גדל. כך, קרה וקורה, למשל, עם תקופת המעברות, עם התבגרותם של מי שהיו ילדים באותם שנים. ממרחק-הזמנים הם תוהים על ילדותם במעברה, מנסים להכיר, לזכור, ללמוד ובעיקר להבין את מה שארע להם ולהוריהם. במקרה זה, דור ההורים, בדרך כלל, חסר כישורים לשוניים, במיוחד בלשון העברית, כדי לתאר את קורותיו, והבנים הם משמשים לו כפה.

דוגמאות אחרות: הדור השני והשלישי של עולי גרמניה בשנות ה-30 של המאה ה-20; הדור השני והשלישי של ניצולי השואה; הדור השני של העולים ממזרח וממערב, בשנות העליות הגדולות, המתארים את קשיי היקלטותם של ההורים בישראל ואת חייהם הכפולים בבית המשפחה ובחוץ, ברשות הרבים, ואת המאמץ להיות "ישראלים" לכל דבר.

אך טבעי וצפוי הוא כי הדור השני של ילידי-הקיבוץ, יעשה גם הוא את חשבון-נפשו, ויתבונן בעברו הקיבוצי, במשפחתו בקיבוץ, בתנאים ובאווירה שבתוכם נולד, גדל והתחנך. חשבון נפש זה נעשה, כצפוי, כשבני אותו דור הם בעצמם כבר הורים לילדים ואף לנכדים. "גל" זה של סופרים המספרים על ילדותם בקיבוץ, הדור השני, בנותיהם ובניהם של מייסדי הקיבוץ, הוא חלק מאותה מגמה קבועה, של כתיבה אוטוביוגרפית-ספרותית-דוקומנטרית, הממשיכה מסורת ארוכה ומפוארת בספרות העברית לדורותיה. הוא גם חלק מ"ספרות הקיבוץ" שליוותה ומלווה את הקיבוץ מראשיתו.

מכיוון שהמדובר בספרות יפה, אין ספק, כי נוצר כאן ז'אנר מיוחד, ז'אנר שבדיעבד, המחשק ספרים אלה, של ילידי הקיבוץ הבוחנים את עברם, לחטיבה אחת. ז'אנר בדיעבד פירושו, שכל סופר כתב את אשר כתב באופן עצמאי ובנפרד, אבל  ממבט לאחור מתגלה מכנה משותף ליצירות אלה, מתוקף הנושא המשותף. עיון משווה מתגלה ז'אנר בעל סימני היכר אופייניים, חוזרים וצפויים. פירושו של דבר, שלמרות הייחוד של כל ביוגרפיה, שהיא פרטית מאד ושונה מחברותיה, ולמרות הייחוד שבכתיבתו של כל סופר וסופר, ולמרות הייחוד שבין קיבוץ לקיבוץ, יש משהו משותף לכולם. משותף וצפוי למה שכבר נכתב ולמה שעתיד להיכתב. משותף זה, מאפשר לראות בספרות זו, ז'אנר בפני עצמו, בעל חוקיות קבועה וצפויה. משותף זה מבליט דווקא את ייחודו של כל ספר. כל ספר ממשיך את המשותף ומדגיש את המשתנה, הייחודי לו. ²

עם כל הדחף הפנימי האישי של כל אחד מהכותבים, לשחרר את מה שהעיק עליו ולתת לו ביטוי פומבי, אין ספק שכל ספר בנושא מעודד גם את האחרים לכתוב, מחזק את רוחם להביע את מה שמציק להם ואף מתווה להם דרך: המשך מתוך שינוי בכתיבתם העצמאית. כך מצטברים בתקופה מסוימת ומוגבלת, מספר ספרים באותו נושא, כשכל אחד יחיד ומיוחד, אבל בהצטרפם יחד, הם יוצרים "מגמה", או "אופנה" ז'אנרית. ³

אין ספק, ש"הגל החדש" של "ספרות הקיבוץ" וההתחשבנות עמו של מי שחווה את החיים בתוכו, קשורה גם לתהליכי ההפרטה העוברים על הקיבוץ, המממשים הלכה למעשה, את תהליכי ההיחלשות של הקיבוץ שהחלו זמן רב קודם לכן. אבל, הביקורת על הקיבוץ ו"ההתחשבנות" עמו מתוכו ומחוצה לו, ימיה כימי הקיבוץ.

ב. המילכוד של "ספרות הקיבוץ"

תיאור החיים בקיבוץ, כהווייתם, הוא משימה בלתי אפשרית. תיאור החיים בקיבוץ נידון מלכתחילה להיקלע למילכוד קבוע: אם השלילה גוברת על החיוב – "חוטאים" להווייה הקיבוצית ולמפעל כולו; אם החיוב גובר על השלילה – "חוטאים" לאמת הפנימית של הכותב ולמציאות כפי שהוא חווה אותה. האיזון ביניהם הוא כמעט בלתי אפשרי. מילכוד קבוע נוסף הוא בין הכותב לקהל קוראיו, בין רצונו של היוצר לרצונו של הקורא, במיוחד הקורא חבר הקיבוץ. הראשון, נותן ביטוי ל"אמת" שלו שהיא כואבת ונוקבת, והשני מעוניין לקרוא ספר אוהד וחיובי על חייו בקיבוץ. שני הרצונות אינם יכולים לעלות בקנה אחד. מכיוון, שכל אחד וחוויית הקיבוץ האישית שלו, הרי  "האמת" יכולה להיות  אך ורק האמת הפנימית של הכותב מנהמת לבו. "העובדות" תהיינה תמיד שנויות במחלוקת, ואין בכוחן להשפיע על ההסתכלות האישית של היוצר. לקורא "עובדות" משלו ועדיפויות משלו. הוא רוצה לקבל חיזוק ועידוד מן הספרות על חייו ומשמעותם. ⁴

אין ספק, כי בספרות כמו בספרות, ולמעשה גם בתיאטרון ובקולנוע, מציגים את המציאות בקיצוניותה, כדי ליצור את הדרמה ואת ההתנגשות בין היחיד והחברה, בין האידיאולוגיה הקולקטיבית לבין ורשות היחיד. ואילו המציאות כפי שהיא, היא מורכבת וזוויותיה הרבה פחות חדות. גם אין ספק, כי מי שבוחר להפוך את החווייה האישית שלו לאמנות, במיוחד בתחום הספרות, יש לו "פצע" כלשונו של עמוס עוז, שאותו הוא בא לפתוח ולרפא כאחד.

לא רק המתח הבלתי אפשרי בין היחיד לרבים בחיי הקיבוץ, הביא לביקורת זו, אלא גם הפער העצום בין החזון להגשמתו במציאות. היה זה מלכתחילה "חזון" בלתי אפשרי, שאינו ניתן למימוש, כנגד "הטבע האנושי", אבל רק מעטים העזו להודות בכך. לכך נוסף המתח של "ילדי הקיבוץ" שדור ההורים והמחנכים, תלה בהם ציפיות רבות וגדולות, על סמך התנאים שבהם גדלו והתחנכו, לבין המציאות שהוכיחה, שאין שום אפשרות שציפיות אלה תתגשמנה אפילו בחלקן. הייתה כאן אכזבה של דור ההורים והייתה כאן אכזבה של הילדים עצמם, שהיו מודעים למה שנדרש מהם ולמה שציפו מהם והם בכלל לא היו כאלה!

הביקורת על הקיבוץ – ימיה כימי הקיבוץ. כל מי שחי בקיבוץ – ביקר אותו, במעט או בהרבה, מבפנים או מבחוץ. ההתקבלות הסוערת של "ספרות הקיבוץ" על ידי קוראיה, חברי הקיבוץ וקוראים מן החוץ, כמותה.  האם הקיבוץ הוא "שלמות שהתנפצה" או שמלכתחילה לא הייתה "שלמות" כלל, והשאיפה אליה הייתה בגדר אשליה? נימוקיה של ההתקבלות הסוערת על ספרות הביקורת על הקיבוץ לא השתנו, מאז ראשית "ספרות הקיבוץ" ועד היום.  במרכזם הנימוק על ניסוחיו השונים: "אל תגידו בגת"; או: אסור לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ"; או: אסור לירוק לבאר שממנה שותים. ⁵

ההבדלים בין ספר לספר ובין ביקורת לביקורת הם בעיקר במינון, ובמשמעות הכוללת העולה מן הכתוב. משלילה טוטאלית הגובלת  בשנאה ורחמים עצמיים, ועד חיוב גדול ותחושת זכות לחיות במסגרת זו, על אף פגמיה. במיוחד, כצפוי, יצא הקצף על "הלינה המשותפת". התערוכה שהעמידה במרכזה נושא זה (יוני 2005),  עוררה גל שלם של תגובות. ספרים, ראיונות, עדויות ללא מספר מתעדים את החוויה הטראומטית הזו, וכנגדה, אם כי בקול ענות חלושה, יצאו ספרים המנסים "להגן" עליה  ⁶ שק חבטות נוסף הוא "המקלחת המשותפת" במיוחד בקיבוצי "השומר הצעיר", אבל לא רק בהם. הביקורת באה לידי ביטוי גם בסרטים, מהם על גבול הדוקומנטרי. ⁷  חמי רודנר  (בן גבעת ברנר), כינה את עצמו בראיון עיתונאי: "ניצול קיבוץ"; גילי חסקין כינה תופעה זו: "פסטיבל הרחמים העצמיים של יוצאי הקיבוצים". ⁸

ג. זוויות הראייה

ספרה של רות נצר: 'ההתחלה – נומה עמק', על רקע הקיבוץ הדתי טירת צבי שבעמק בית שאן,  שייך במובהק לסוג זה של אוטוביוגרפיות של ילידי קיבוץ, ומצטרף לקודמיו שראו אור בשנים האחרונות. ⁹

ספרים אלה של "התחשבנות" עם הקיבוץ ועם ההורים וחשבון הנפש העצמי של הכותב ממרחק השנים, מצטרפים ל"ספרות הקיבוץ" הענפה, שנכתבה בידי הדור הראשון, דור המייסדים של הקיבוץ ונמשכת עד היום בהתמדה וברציפות. כגון: ספריהם של  צבי שץ; דוד מלץ; אברהם רייכנשטיין מתקופת ההתחלה. ¹⁰ 

זוויות הראייה שמתוכן נכתבו ספרים אלה הן רבות ומגוונות ומתחלקות בין: ספרים שנכתבו בידי המייסדים; חברי קיבוץ שהיו בין המצטרפים הראשונים; אלה שנולדו בו; מי שהתחנכו בו, או נקלעו אליו: "ילדי חוץ" למיניהם. כגון: ספריהם של: ראובן קריץ (משמר העמק); דליה רביקוביץ (גבע), נורית זרחי (גבע), אלי עמיר (משמר העמק); עמוס עוז (חולדה); אם להזכיר מעטים מרבים מאד. גם בתוך חטיבה זו קיימות זוויות ראייה שונות, כגון: מי שהתחנך בקיבוץ כילד או כנער, באחד ממוסדות החינוך שלו, או מי שהגיע אליו במסגרת "השלמה" או "הכשרה" או נישואין לבת/בן קיבוץ. כהכשרה: ס. יזהר: "אפרים חוזר לאספסת"; משה שמיר, יגאל מוסינזון. בתוך זה, חטיבה נפרדת היא, כאמור, המצטרפים הראשונים, למייסדים של קיבוץ חדש, כהמשך לקיבוצים קיימים. כגון: אהרן מגד בקיבוץ שדות ים. לכך, מצטרפים גם ספרים של מי שאינם חברי קיבוץ, אבל מכירים את בעיותיו מקרוב. כגון ספרו של ישראל עוז: 'האסיפה האחרונה' (2012). למעשה, כל סופר וזווית הראייה המיוחדת שלו. משפט בנאלי אבל נכון גם בהקשר זה.

ד. ריבוי קולות 

הכותבים על ילדותם בקיבוץ, בדרך כלל מודעים לספרות בנושא זה שנכתבה בעבר, מושפעים ממנה, ממשיכים אותה, ובעיקר – מחדשים מנקודת המבט שלהם. מודעות זו היא, כמובן, חלקית בלבד, כיוון שבלתי אפשרי להכיר את הכול. אבל גם אם אין מודעות ישירה לקודמיהם ול"מילכוד" הקבוע של הכתיבה על החיים בקיבוץ, אפשר להעיז ולומר, שמרבית הכותבים, אם לא כולם, מודעים באופן בלתי ישיר למשימה הבלתי אפשרית שנטלו על עצמם. לכן, ספריהם נכתבים, כמעט תמיד בכמה קולות בעת ובעונה אחת: קול החיוב וקול השלילה, השבח והגנאי, הנעימות וההסתייגות, הרגשת הזכות מול תחושת ההחמצה והרחמים העצמיים. כאמור, ההבדלים הם במינון ובטון שבו נכתבים הדברים. אותן החוויות מנקודת מבטם של אנשים שונים, יתוארו באופנים שונים, שינועו בין הנאה לסבל. מי שרגיש יותר, יתאר את החיים בקיבוץ כ"יתמות מתמשכת" ואילו אחרים, יראו את החיים ב"חברת הילדים" וב"לינה המשותפת" כחוויה אדירה של "יחד", בחברת ילדים משוחררת המאפשרת חיים הקרובים לטבע ולנוף. ההבדלים מושפעים גם ממערכת היחסים בתוך המשפחה שבתוכה גדל הכותב.

ריבוי קולות ניכר גם בעמדתו של הכותב - מבפנים ומבחוץ; ללא-מרחק וממרחק השנים: כילד וכמבוגר; מתוך הקיבוץ ומבחוץ. הכותב מנסה לחיות מחדש את ילדותו בקיבוץ, בזמן אמת, ללא מרחק; ובעת ובעונה אחת לסקור אותה, כמבוגר ממרחק השנים, כשהוא נמצא כבר במקום אחר פיסית ונפשית. התיאור מנסה לשחזר את חייו בקיבוץ כשהיה חלק ממנו, מצד אחד, וממרחק-השנים, לאחר שעזב אותו, והוא מתבונן בו מבחוץ מצד שני.

ריבוי הקולות מתאפיין גם בכך, שתיאור החיים בקיבוץ, על נוהגיהם הקבועים והבלתי ניתנים לשינוי ולערעור, מתערבבים עם המציאות של משפחת הכותב: מערכת היחסים שבין הוריו לבין עצמם; בינו לבין הוריו; בינו לבני המשפחה האחרים. מכאן פתח ל"התחשבנות" רחבה ומקיפה יותר, שעורך אדם עם הוריו ועם כל אחד מהם בנפרד. זאת, עם או בלי קשר לרקע המסוים שבו גדל, ובמקרה זה – על רקע הקיבוץ. ההתחשבנות עם המערכת המשפחתית גם היא כפופה לאותה "מילכוד" שבו אין אפשרות לנסח עמדה חד משמעית, וכל ניסוח מכיל בתוכו גם את היפוכו. התחשבנות משפחתית זו היא מרובת קולות, וגם היא כפופה לשינויים בין תיאור ללא-מרחק לבין תיאורים מתוך פרספקטיבה, וכן, בין תיאורו של ילד לבין תיאורו של המבוגר הסוקר את ילדותו.

אמנם, על רקע "החינוך המשותף" וה"לינה המשותפת" נוכחות ההורים, כביכול,  מועטת, בוודאי בהשוואה לחיים מחוץ לקיבוץ, אבל דווקא "העדר" זה זועק לשמים ויש לו "נוכחות" גדולה לא פחות. הכמיהה להורים, החיים את חייהם בנפרד, ונפגשים עם הילדים רק באותן שעות אחר הצהרים המוקצבות לפגישה ובאים "להשכבה" לעת ערב ועוזבים מייד, היא עצומה ונואשת. היא גם משותפת לרבים מן הספרים, שבהם "המחלה" היא כמעט משאת-נפש, כיוון שאז יכול "החולה" לשכב בבית ההורים, ולהרגיש את תשומת הלב המיוחדת שלהם שעות רבות יותר.

אפשר גם לנסח מגמה, שעדיין יש להוכיחה במחקר מפורט, שככל שהיחסים בתוך המשפחה בין ההורים טובים יותר, ויש ביניהם אהבה, הבנה, הידברות – כך הילד מפוייס יותר, ומסוגל יותר להתמודד עם "חברת הילדים" ואורח החיים הקיבוצי הלוחץ.

עוד יש להעיר, שאמנם הרקע הקיבוצי הוא זה שבולט וזוכה לתשומת לבם של הקוראים, אבל ייתכן, שהחוויה האישית, לגדול בתוך משפחה משוסעת, שבה היחסים בין ההורים מתוחים ואינם מתוקנים, על רקע אחר, שונה, עירוני, הייתה יכולה להיות קשה הרבה יותר. ייתכן דווקא, שעל רקע בית הורים מסוכסך ומשפחה אומללה,  ההווייה הקיבוצית שימשה כגורם ממתן, מרכך. "בית הילדים" ו"חברת הילדים" איפשרו לברוח אליהם, מן ה"בית" שאינו בית. יצירות ספרות, על רקע עירוני בבית הורים שאין השלווה שורה בו, קשות לא פחות ואולי יותר, מאשר יצירות ספרות על רקע קיבוצי. אפשר לשער, שאותו ילד "פגוע" המייחס את ביש-מזלו לחיים בקיבוץ, היה יכול להיות פגוע יותר לו חי בעיר. תחושת "הקרבן" אינה תמיד תוצאה של נסיבות החיים. לפעמים היא טבועה באדם עצמו, כמעט ללא קשר לקורותיו. אבל, כמעט תמיד, "קל" לו יותר, להאשים את "הסביבה" מאשר את עצמו. ¹¹ אבל, שאלות מסוג זה של "אילו" אינן רלבאנטיות, לא בספרות ולא בתחומים אחרים, שכן אין לנו אלא מה שעינינו רואות: היצירה עצמה.

ה. בין הילד לאיש-המקצוע

ספר קשה ועצוב כתבה רות נצר. ספר אמיץ ונועז. ספר של חשבון-נפש נוקב וגלוי לב. ספר "מצמרר" כפי שכתבה רבקה שאול בן צבי ¹² הספר כתוב בריבוי קולות, בהתאם למגמה הקבועה בספרות זו, לנוע בין שבח לגנאי לסירוגין. אבל הספר נכתב בכמה קולות גם במישור אחר.  הספר נכתב בידי פסיכולוגית, אנליטיקאית יונגיאנית, שהיא גם משוררת, אמנית וחוקרת ספרות. מכיוון שכך, הספר מודע מאד למלאכת הכתיבה, מודע מאד לעצמו. לכן הוא  מתאר את המתחים בתוך המשפחה בכמה קולות: הקול החווה והקול המקצועי המתבונן בחווה. הקול  של מי שחווה את ההתרחשויות, נפגע מהן, עצוב וכועס, משחזר את הרגשותיו כילד מנקודת המבט של הילד. זהו קול-מן-השורה; קולו של הילד המספר. הקול האחר הוא של איש המקצוע, המתאר  את המתחים בתוך המשפחה מתוך הבנה מלאה למניעיהם של גיבוריו, ממרחק-השנים.

ריבוי קולות זה הוא אחד ממאפייני הספר המובהקים. בכך יש בספר המשך מתוך חידוש. החידוש הוא גם ואולי בעיקר, בשל אישיותה ומקצועה של הכותבת. היא מסוגלת להיות בפנים ובחוץ בעת ובעונה אחת. לתאר בכעס את המציאות מצד אחד, להבין את התנהגותם של אלה שפגעו בה מן הצד השני ולנמקה.

ראייה רב-קולית זו, מאפשר גם פרשנויות שונות לאותו מאורע, הן של המספרת ללא-ממרחק וממרחק והן של "הנפשות הפועלות", האם, האב ויתר בני המשפחה.

מודעות זו המלווה את הספר מראשיתו, מקשה מאד על המבקר להוסיף הערות והארות למסופר. יש הרגשה שכל הצריך הסבר כבר הוסבר, כל ההבנות – נוסחו וכל ההנמקות הובאו. יש רצון לצטט במקום לנסח תובנות.

ו. שבעה קווים מצטלבים

זהו ספר המתאר תהליכים, ספר של התפתחות משלב לשלב. שלבי התהליכים וההתפתחויות אינם מתוארים בקו רצוף אלא מפוזרים לכל אורך הספר ב"זיגזגים" (109) כמו "דג מפרכס" (175) כניסוחיה. המספרת מתפתחת במהלך סיפורה; היכרותה עם עצמה מתעצמת ככל שהיא מתעמקת במערכת היחסים שבינה לבין הוריה ובין הוריה לבין עצמם. הספר מתנועע, משתנה ומתפתח כל הזמן. היחס לתופעות אינו נשאר אחיד אלא מתגוון ככל שמתרחקים בזמן מן המאורעות שמדובר בהם. ביניהם: היחס אל ההורים: מכעס, להיכרות, להבנה ולהתפייסות; חבלי צמיחתה של יוצרת -חוקרת: מתחושת בדידות, עליבות ודחייה להכרה בנִבחרוּתה, בכוחותיה וביכולותיה. תהליך ההבנה וההתפייסות ממרחק-השנים, קשור למקצועה כפסיכולוגית: "בקיבוץ של שנות החמישים לא ידעו שאם הנפש לא מקבלת רשות לחיות היא צוברת תאוצה הרסנית. עובדה: התעלמו מהדיכאון של אבא שגם אני לא ידעתי אז על קיומו. התעלמו גם מסבלם של אחרים" (72; 235).

הספר נע בין ספרות יפה לתיעוד, כשהספרות היפה גוברת על התיעוד ומשעבדת גם אותו לתבניתה הכוללת.

בפרקי הסיום "אמצע" ו"אחרית" מסכמת המספרת את מה שתואר במפורט ובמפוזר בפרקים הקודמים, ומנסחת את המסקנות והתובנות בניסוחים מהוקצעים, שקשה להוסיף עליהם, ואף אין צורך בכך. הציטטות מדבריה מדברות בעד עצמן, בספר כל כך מודע לעצמו זה.

שבעה קווים מצטלבים מחשקים את הספר ליחידה אחת. יובאו כאן כמה מאפיינים ודוגמאות ספורות בלבד לכל אחד מהם. למוֹתר להוסיף, שאפשר למיין גם אחרת, להוסיף או לגרוע,  ולמוֹתר להוסיף שההפרדה ביניהם קשה עד בלתי אפשרית. הם משיקים זה לזה ואף חופפים. החלוקה נעשתה מטעמים מתודיים בלבד. ¹³

1. סיפור חניכה

זהו ספר המתאר את צמיחתו של סופר ובמקרה זה סופרת. המספרת מרבה לשאול את עצמה: "מי אני?"

היכן מקומי בתוך המערכת המשפחתית המשובשת? האם ואיך הקיבוץ הפריע או עזר לי בתוך המערכת המשפחתית הזו? היא מרבה לאפיין את עצמה מתוך המשך להוריה מצד אחד והתפתחותה העצמאית מן הצד השני. היא עוקבת אחר השלבים השונים של צמיחתה כסופרת, מרגע הלידה, ועד עמידתה על דעתה, ועוד קודם, מתוך התעמקות בשורשי המשפחה. סיפור חניכה הוא נושא מוכר בספרות הכללית והעברית: צמיחתו של האמן כאיש צעיר. גם לנושא זה יש חוקיות קבועה וצפויה, מעבר לשינויים האישיים בין יוצר ליוצר, מקום, תקופה, אווירה, רקע. המודעות לנבחרותה כסופרת, מלווה את המספרת מראשיתה. הספר מתאר תהליך זה, טיפין טיפין, כששלבי מודעות זו מפוזרים לכל אורכו, ומופיעים בעיקר ברגעי מצוקה ולחץ.

המספרת נעה בין "פצע" ל"צלקת". הצלקת הפיסית נשארה עד היום: "צלקת של עור דקיק מאוד. הצלקת שלי היא האומנת שלי. היא מזהה אותי. העור הדקיק מעל החתך ממשיך לספר לי מי אני" (31). "הצלקת היא גם "הצלקת של אודיסיאוס", שהיא סימן ההיכר המובהק שלו, ומחזק את מאפיין "הספרותיות" של הספר (ראו בהמשך). גם "הפצע" האישי נשאר ו"חוזר בחלומות" (31) ומתמזג עם "הפצע" של ההורים: "פצע פנימי רדף אותם כל ימיהם, פצע שאינו חדל להדיר את מנוחתי" (230).

אחד המאפיינים הקבועים של סיפור חניכה הוא "מיתוס הלידה הפלאית" של הסופר: "המיתוס מעניק לאדם חבל שיקשור אותו לחידת היותו הוא עצמו. וכך הסיפור הזה שמתמקד סביב נקודת לידתי, כמו נעץ בזמן, אישר את קיומי, והפך את הרגע הצף לוודאות". פרטיו של סיפור הלידה: האֵם נוסעת ללדת בעפולה במוצאי פסח וערב שבת,  במשאית, או במשוריין, לפי גירסה אחרת, כורעת  ללדת בעיר הערבית בית שאן, בסביבה מסוכנת, בלית ברירה, היא יולדת באורווה, על מזרון, ליד הסוסים, כשאישה ערביה, באה לעזרתה ונותנת לה מים. הילדה נולדה "כשחבל הטבור כרוך על צווארה", והמיילדת, לני, חברת הקיבוץ, שהייתה לידהּ, שחררה אותו בזהירות ואז נשמע הבכי (13-15).

המספרת מעניקה משמעות סמלית ללידתה: "נולדתי בסימן מועקה, בעיצומה של שעת בין הדמדומים המקודשת, בתפר בין מוצאי חג לערב שבת. חוט סמוי נותר כרוך סביב צווארי. לפעמים זו היתה תחושה פיסית ממשית." (15) לימים מתברר לה "שגם ישו נולד באורווה. אז התנחמתי. כך אירע שבצוק העתים נולדתי לתוך המיתוס של הלידה הפלאית" (15). וכן: "היה משהו ניסי בלידה הזו, כשניצלתי מחבל הטבור שנכרך על צווארי" (17).

תאריך הלידה מחזק גם הוא את המיתוס: "גם תאריך לידתי, שיש בו ארבע פעמים ארבע – 14.4.44 – הילך עלי מסתורין, כמו היה צופן חידתי. (19).

לאורך כל הספר מפוזרים ניסוחים על תחושת "הנבחרוּת" של המספרת, הדגשת בדידותה וייחודה בתוך היחד של הקיבוץ: "אולי הייתי זקוקה לאיזו נקודת ייחוד כשחיי הקיבוץ לא נתנו מקום לחשיבות האדם היחידי לעצמו, ולעומת זאת הזהות החברתית בקיבוץ, ובמיוחד בקיבוץ הדתי, היתה של נבחרי אלוהים ומולדת – נבחרות גבוהה ממפלס החיים." (19)

המספרת מנציחה את "הרגע בו נולדה ההתבוננות"; "הרגע של הולדת התודעה" וחשה את כוחה ואת ייחודה: "התודעה שיש בתוכי משהו פנימי עד מאוד, סמוי, שהוא שלי בלבד. והסמוי הפרטי הזה הוא שעושה אותי קיימת. אבל גם שונה ואחרת." (26)

מקום מיוחד ב"מיתוס הלידה" תופס השם: רות, שהמספרת מתעמקת בו, ומקשרת אותו עם רות המואבייה "הסבתא רבתא של המלך דוד" (16; 219; 225; 300) ועם דמויות נשים נוספות, כגון זו הנזכרת בשיר של אלזה לסקר שילר (17). זאת בניגוד להסתייגות משם המשפחה (219-218). סיכום מיתוס-הלידה חותם את הספר: "אני רות שנולדתי בחג אחרון של פסח [ - - - - ] על רצפת האורוָה במשטרה הבריטית בבית שאן ולצווארי כרוך נחש חוט הטבור [ - - - ] מכבה ומדליקה משואת מלים" (307-308).

2. מודעות למלאכת הסיפור

הספר מביא תובנות רבות לארס פואטיקה של הסופרת. הסופרת מודעת מאד למאפייני כתיבתה ומנסחת אותם במקומות שונים בספר. אלה הן מסקנות מן הגילויים השונים שהיא מגיעה אליהם במסע ההיכרות עם עברה של המשפחה; מערכת היחסים בין ההורים; קריאה בספרים; תיאור החיים בקיבוץ. מודעות זו, משיקה לקו של תהליך סיפור החניכה המתואר בספר ולעיתים חופפת לה.

בפתח הספר מובאות שתי ציטטות מנוגדות. האחת, של מרק טווין, על אי האפשרות של כתיבת ביוגרפיה, וכן, ב"אפילוג" בציטטה מתוך אנדרה מלרו: "הביוגרפיה שלנו עשויה מהדברים שאנחנו מסתירים" (302), והשנייה של תומס מאן, על הצורך להעמיק בעבר לשם כתיבתה. הספר מממש את שתיהן בעת ובעונה אחת.

הכתיבה היא המפיגה את הפחדים "מפני הערבים הגונבים בלילות ומפני אימת המוות" (46). היא מועידה את עצמה לתפקיד זה מילדותה: "כשאהיה גדולה אכתוב ספרים!" (46) היא מתארת את חשיבות הכתיבה, את מלאכת הסופר ואת מרכזיותו של "הזיכרון": "אני כותבת עכשיו משום שחייבת הייתי להציל את הזיכרון של מה שהיה בחיי הורי ובחיי שלי; את מה שהיה, ואת את מה שלא ראוי היה שיהיה, ולהפוך אותם לחיים ראויים להיזכר." (46).

הזיכרון מעסיק מאד את המספרת והיא מרבה להתעמק בו. כך, למשל, כתבה ביומנה: "הזיכרון מעניק משמעות לחיים שהיו ואבדו. אבל בו בזמן גם איבדתי משהו מהפרטיות האינטימית שביני לביני, ביני לסיפור חיי וסיפור חייה [של האֵם. נ.ג.] " (126).

ובמקום אחר: "הזיכרון הוא דג מפרכס; לפעמים הוא מנסה לדבר. לפעמים אני מתבוננת בדג והוא מתבונן בי. אני כותבת כדי למצוא את הטון הנכון. כדי לחיות. אני כותבת את עצמי. כשאני כותבת, אני יודעת שאני פה. " (175)

על מלאכת הסופר היא כותבת: "אני רוצה לזכור את כל הפירורים [של הזיכרון. נ.ג.] כולם משום שהיו. ומשום שהם שלי. אל הכול הכרחי לגשת בלי משוא-פנים או סדרי עדיפויות. אני לומדת להסכים לכל שהיה שָׁם. " (46-47).

המספרת מודעת לכך שהיא ממשיכה את מסורת "ספרות הקיבוץ". ספרו של דוד מלץ 'מעגלות' (1945) נזכר פעמים אחדות בספר, כשהיא מזדהה עם ביקורתו על הקיבוץ (20; 146; 147). השפעת יצירותיהן של נורית זרחי בספרה 'משחקי בדידות' (37; 173) ושל דליה רביקוביץ (50), שתיהן "ילדות חוץ" בקיבוץ, ניכרת: "יתמות ובדידות" (37): "אני שומעת מה שבני קיבוץ, בני דורו חוו – סיפורים דומים כל-כך: בדידות, פחד, עזובה וכאב. פה ושם פירורי יופי..." (226).

כאמור, המספרת לא רק שאינה מנסה להעלים השפעות אלה ורבות אחרות (ראו להלן בסעיף: ספרותיות) אלא מבליטה אותן ואת מקומה כממשיכה ומחדשת: "אחרים לפני כבר היטיבו ממני להבין ולנסח, וכל זה כדי שעכשיו, בעת הכתיבה, אני עצמי, באורח מסתורי כלשהו, אוכל להתבונן ובו בזמן להיות הבעלים של הקול המספר. לקראת סיום הכתיבה של הספר הזה חלמתי שמישהי קוראת את כתב-היד ואומרת לי שהקריאה בו היא כמו הליכה זיגזגית בשביל שעולה בגבעה ויורד למישור ושוב עולה ויורד. בחלום ידעתי שדבריה הם אישור לאופן שבו הספר כתוב" (109).

בין המסקנות הפואטיות: כתיבת אוטוביוגרפיה היא הכרח והיא מורכבת מפרטים: "לכתוב אוטוביוגרפיה זה כמו לנכש עשבים, לשטוף כלים, לתקן רהיטים, למיין חפצים, לכבס, לבשל; כל הדברים האלה שאי-אפשר שלא לעשות. הברים שמצטרפים זה לזה כמו מחרוזת כדי ליצור את החיים הפעוטים" (222).

בפרק האחרון של הספר: "אחרית" ובמיוחד ב"אפילוג", מרוכזים ניסוחים ארס פואטיים רבים שיש בהם סיכום מודע של מלאכת כתיבת האוטוביוגרפיה. כדוגמה, יובא אחד מהם: "סיפור אמיתי הוא סיפור שהתחיל הרבה קודם לכתיבתו, וממשיך את עצמו, משנה את עצמו, ומשנה אותנו גם הלאה מזה." (306).

למודעות פואטית זו, שייכים  גם  שֵׁם הספר והציור על העטיפה. ¹⁴ שניהם מבטאים את התיקווה ואת האכזבה, את החזון והתנפצותו, את האור והחושך גם יחד. השם "נומה עמק" לקוח מתוך שירו של נתן אלתרמן, ¹⁵ המבטא את השלווה והפחד ב"שדות עמק יזרעאל" (28).  זהו גם שיר אירוני, מאותם שירי ערש, מפחידים, שלא רק שאינם מרדימים אלא דווקא מעוררים פחד (28-29).  כאנטיתזה לשיר זה, נזכר שירו של ש. שלום: "העמק הוא חלום" (159) שהוא כולו "זוהר ואורה". פחד זה מלווה את הילדים בימים ובעיקר בלילות (41-45) והוא חלק מסיוטי הקיבוץ ומהביקורת על "הלינה המשותפת".  ¹⁶

דיון מפורט מוקדש לציור ה"מזרח של אבא", המתנוסס על עטיפת הספר, שצוייר בשנת 1933 (64-66): "את 'המזרח' התמים אבא הביא איתו לארץ, ותלה על קיר ביתו. הייתי מתבוננת בתמונת ה'מזרח', מהלכת בשדרת דקליו, בַּשְׁביל שאינו חדל, ומתפללת בלחש: 'אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ'. השמש זרחה ואבא שקע" (65). עם זאת "ה'מזרח' הוא חוט השני בינו לביני" (66). הציור מלווה את האב גם בשנות חייו המאוחרות מחוץ לקיבוץ (237) וחוזר ונזכר על דרך השלילה לאחר מותו: ""אבא ציווה לנו את אור אלהים, אף כי לא בקע כשחר בחייו שלו, למען יהיה לנו לאור עולם. [ - - -] אני שמצאתי את הדף הזה, ידעתי שהוא מיועד אלי" (265). ובכל זאת מאפיין פסוק זה את האב: "והוא נער רך לבב ולא ידע כי הוא השה לעולה, והביאו – מלא תקוות, אל ארץ אובות וצייה, אל ארץ חמדת אבות, והוא עול ימים, ולבו התם מאמין ותמֵה, ולבו לוחש מתגעגע –  'אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ'" (276).

3. חידת המשפחה

הספר מנסה לפתור את חידת המשפחה: מי הם הורי? מה הרקע למשפחת האב? מה הרקע למשפחת האם? איך נפגשו? מדוע נישאו? מה מערכת היחסים ביניהם? מדוע נפרדו? מי אשם? האם יש אשם? מה חלקו של הקיבוץ בשבר המשפחתי? זהו ניסיון להכיר את ההורים ולהבינם, בחייהם ובמיוחד לאחר מותם, באמצעות חומר כתוב שהשאירו אחריהם. בתוך זה משתלבת גם מערכת היחסים שבין הילדים, האחים בינם לבין עצמם, ועם ההורים. בנושא זה במיוחד בולט ריבוי הקולות ללא-מרחק וממרחק. בולט בספר תהליך השינוי שעבר היחס להורים: עלבון והאשמה בילדות מול ניסיון הבנה, סליחה ופיוס בבגרות הווה. בסופו של דבר אולי גם תחושה של הכרת-תודה בכל זאת ולמרות הכול. תהליך זה שראשיתו בתחושת ההעדר (72), ובוידוי הנועז: "התביישתי בהורי" (73), המשכו בניסיון היכרות, הבנה, התפייסות וסליחה – "צר לי. אמא, אני מבקשת סליחה" (288) - הוא אחד המרכיבים המחשקים את הספר ליחידה אחת.

הספר נותן ביטוי עז לתחושה הכבדה של היעדרות ההורים בשעה שהילדה הייתה זקוקה להם יותר מכל.

המשפט החוזר הוא: "הם לא היו שם בשבילנו" (11) וכן: "על מיטתי אמא לא שמרה. גם אבא לא" (28), ועוד: ""הנטישה העצובה של אז. [ - - - ] אבא-אמא שלא באו" (46). נעשה בספר מאמץ גדול לפענח דמותם של ההורים, כל אחד בנפרד ושניהם יחד. הספר בנוי על כך, שהיכרות עם אילנות היוחסין של האם ושל האב בנפרד, תוביל להבנה טובה יותר של התנהגותם בהווה - "אני מבינה היום, שלא חשה נאהבת" (29) - ובעיקר של הבנה טובה יותר של הכותבת עצמה. בעת ובעונה אחת היא רוצה להשתייך אליהם, ולמצוא בעצמה תכונות שאותן ירשה מהן ואותן היא ממשיכה, אבל היא מאפיינת את עצמה כשונה, עצמאית, מקורית. בתוך תיאורים אלה נשאלות השאלות הבלתי-נמנעות: איזה תפקיד מילאו החיים בקיבוץ בשיבוש מערכת היחסים בתוך המשפחה? אילו חיו מחוץ לקיבוץ האם חייהם היו נראים אחרת? ובעיקר: האם "המשפחה המפורקת" שהשאירה אותה בבדידותה, הוציאה מן הכוח אל הפועל את הכוחות הגנוזים בה והביאה למימושם ולגילוי יכולותיה?

עשרות ניסוחים מעמיקים ומרתקים מצויים בספר על התחבטות זו של הכותבת כילדה וכמבוגרת במערכת היחסים בין הוריה לבינה, בהתחשבנות עימהם, בד בבד עם ההבנה המאוחרת על מה שארע להם, ועל השפעתם עליה: "אידיאלים רומנטיים ונִרדָפוּת דחפו אותם אל הארץ הקשה והאהובה, ודחף החיים והבדידות דחפו אותם בשוגג זו לזרועות זה. הם עשו ככל יכולתם אף שלא עלה בידיהם מה שקיוו לו. פצע פנימי רדף אותם כל ימיהם, פצע שאינו חדל להדיר את מנוחתי." (230). מורשת ההורים קשה ומכבידה: "הם הורישו לי עולם פוגע ופגוע. הם גם הורישו לי את המבט שלהם על העולם, ואת המבט של העולם עליהם." (231) ולכן: "מרשת המבטים האלה חייבת הייתי להימלט. להמציא את עצמי. לברוא לעצמי מבט משלי על העולם, כדי שהעולם יראה אותי באמת וכדי שאני אראה אותי באמת ולא את הורי בתוכי" (231). אבל בסופו של דבר מגיעה המסקנה הבוגרת החד משמעית שאין כל אפשרות להינתק אבל גם אין כל צורך לעשות זאת: "נדמה שהכתיבה הזאת היא פרידה מההורים, אבל לא. אני מתירה וקושרת, מתירה וקושרת. וגם מתברר שככל שההורים היו כושלים כהורים וככל שהיו הורים נעדרים, בכל-זאת כל הזמן הם היו שם, והם קיימים גם עכשיו, ושבאופן בלתי-מובן הם חותם מקועקע בנשמתי." (231).

4. הרקע הקיבוצי

הספר מתאר את חיי המספרת על רקע ההווי של חברת הילדים והקיבוץ הדתי טירת צבי, של שנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. תיאורי חיי יום יום על חוקיהם, איסוריהם ומנהגיהם מפוזרים בכל הספר. יש להם תפקיד של שיחזור החיים כפי שהיו פעם ונעלמו. בכך יש לספר תפקיד היסטורי חשוב של שימור ושיחזור. במיוחד, שלא רבות הן העדויות על הווי הקיבוץ הדתי: "עכשיו, כשאני כותבת את כל זה, אני יודעת שאני מנסה לשמר זיכרון של עולם שאכן הולך ונעלם, ולשמר מתוכו את האמונה." (39)  אבל בעיקר משמשים חיי יום יום בקיבוץ כרקע להכרה עצמית של המספרת, לצמיחתה כסופרת וכבעלת מקצוע. המספרת שואלת את עצמה במפורש ובמובלע: האם הרקע הקיבוצי הגביר או החליש את  היחסים הלא-תקינים בתוך המשפחה? האם החליש או הגביר את הישגיה האישיים הספרותיים והמקצועיים? האם "היחד" הכפוי, שימש בסיס לנבדלותה מ"האחרים"?

המיקום הגיאוגראפי של הקיבוץ, שהוא גם מיקום נפשי, כפוף אף הוא לשני הקולות המנוגדים המהלכים בתוך הספר: מקום סגור ומוקף "פינה של שבר, יובש, צמחייה ומים" , אבל גם "פִּתחו של גן עדן" (9).

תיאורי ההווי של הקיבוץ, ממשיכים את אלה של "ספרות הקיבוץ", ואינם שונים ממנה. כל מרכיבי ההווי מצויים בהם. אפילו העובדה שהמדובר בקיבוץ דתי, אינה משנה הרבה.  אותם מרכיבי ההווי החיים הקיבוצי, המתוארים בביקורתיות רבה בספריהם של בני הקיבוץ שקדמו לה, מופיעים גם כאן, אבל אולי ביתר תוקף, בשל המשפחה שלא מתפקדת שבתוכה גדלה. ¹⁷

מלאות החיים בקיבוץ מתוארת על כל פרטיה, מנקודת הראות של הילדה החווה והסובלת, אבל גם מנקודת מבטה של המבוגרת, המתבוננת ומנסה להבין ואולי גם לסלוח. תיאורי ההווי חורגים בדרך כלל מן הריאליה, שהיא חשובה מאד לכשעצמה, ויש בהם גם "ערך עודף" סמלי, המבטא משמעות כוללת ורחבה יותר, מעבר ל"כאן" ולעכשיו ולעלבונו של היחיד. כך, למשל, תיאור "עץ הסידריה": "וכמובן שהיה שם עץ הסידריה הגדול, שהיה נטוע שם ועומד כמו היה ציר החיים בין שמיים וארץ" (52). דוגמה נוספת לאביזרים בתפקיד סמלי היא "השמיכה" עם "החורים" שבה מתכסה האב, "כדי לברוח מהעולם" (44).

המציאות הא"י המיוסרת והמאורעות האקטואליים חודרים לתוך הספר, ומשפיעים בעיקר על המבוגרים, ופחות על הילדים, שחיים בתוך "בועה". בעיקר בולטים: ההתנפלויות של הערבים, מלחמת העולם השנייה, השואה ואבדן המשפחות שנשארו בגולה (137-138), מלחמת העצמאות, תקופת "הצנע" ושנותיה הראשונות של מדינת ישראל. אבל, על אף מאורעות מסעירים אלה, מציאות זו נשארת כרקע עמום בלבד, בעיקר משום שחלקים אלה של הספר מסופרים מנקודת המבט של הילדה.

בין מרכיבי ההווי הבולטים, שרובם מתוארים בביקורתיות סמויה ובעיקר גלויה: "החינוך המשותף" (12); "בית התינוקות" (20); הסבל של האמהות שהמטפלות מחליפות אותן (21); "הלינה המשותפת" (28, 48); סיוטי הלילות (44); חוסר הפרטיות (36), חדר האוכל והפודינג השנוא (32-33); הריהוט הקיבוצי (33-34); מחלות (36); היחס המחפיר ל"ילדי חוץ" (143) ולעולים החדשים (156). בד בבד נשמע גם הקול האחר, החיובי, הפסטורלי, הנעים: הקשר לטבע ולנוף, שמינונו בספר נמוך: "ובכל-זאת הילדות היתה שחר חרישי. [ - - -] שמורה אתי תמונה פסטורלית של אחו ירוק נרחב מלא כלניות צבעוניות מחוץ לגדר הקיבוץ" (52). ועוד (30-31, 52); החינוך לעבודה (148).

סולם הרגשות השליליים הבאים לידי ביטוי בקיבוץ הוא מגוון. כגון: "הפחד" של הילדים ושל ההורים, שסיבותיו חיצוניות ופנימיות (35); הרגשת הקרבן בשל המסגרת הקיבוצית: הקרבת הילדות, הקרבת ההורות, העדפת הכלל על היחיד (37),; הפער העצום בין החזון למציאות (23); ההימנעות מהבעת רגשות (29); תחושת בדידות בתוך "היחד".

אחת המסקנות בפרק "אמצע" לפני פרק הסיום "אחרית": "אומרים שאפשר להוציא אדם מקיבוץ, אבל אי-אפשר להוציא את הקיבוץ מהאדם" (223).

5. ספרותיות

זהו ספר ספוג תרבות, אמנות וספרות. יצירות ספרות רבות מוזכרות בו, מלוות אותו ובעיקר מעמיקות את המסופר בו. לפי הכלל: אמור לי איזה ספר אתה קורא, או מה אתה מצטט מתוך ספר מסוים ואומר לך מה עובר עליך. מתקיימת בו השוואה קבועה בין יצירות ספרות לבין המציאות המתוארת. נזכרות בו גם יצירות אמנות, שליוו את המספרת והשפיעו עליה בדרכים שונות.

המספרת כדרכה מודעת לציטוטים הרבים שהיא מביאה מתוך ספרים, לחשיבותם בחייה ולהשפעתם הרבה על הכרת עצמה: "אני כותבת כאן בשפת המיתוס והספרות משום שזו היתה דרכי, אז וגם היום. כבר בתיכון הכנתי לי מחברת ובה רשמתי לעצמי ציטוטים של משפטים מתוך רומנים וספרי הגות ושירה שהסבירו לי מי אני ומה חיי." (146) [ההדגשה שלי. נ. ג. ]

ועוד הוסיפה בעקבות פוקנר: "כל אדם הוא יתום ויורש. יתום מהוריו שהוא הולך ונפרד מהם וכך נהיה בודד לנפשו, ויורש של חוכמת החיים ומורשת המיתוסים של אבות אבותיו. כשקראתי את דבריו של פוקנר – ידעתי שבי מדובר." (146).

המספרת היא אמנית הציטוט. בספר נזכרים עשרות רבות של שמות יוצרים והוגים, שהמספרת מאמצת אותם, מצטטת ומושפעת מהם ובעזרתם היא מתעדת את חייה ומבינה אותם טוב יותר. זהו ספר עמוס "ספרותיות", כללית ועברית, עתיקה וחדשה, שבעזרתה היא מתחברת וחשה שייכות, אבל גם מדגישה את פרטיותה ומעגל חייה הייחודי. אין ספק שגם מקצועה, כאנליטיקאית יונגיאנית, מחזק מגמה זו של הפיכת הציטוט המשותף לרבים לחווייה אישית. ¹⁸ המספרת נעזרת הרבה גם במחקרים בנושאים שונים, שגם אותם היא מאמצת את לבה, לומדת מהם עובדות, פרטים, רקע, הסברים על המציאות שאותה היא מתארת. ¹⁹

תובאנה דוגמאות בודדות בלבד, מתוך השפע שבספר, כמעט בכל עמוד, כחיזוק להבנה טובה יותר של סיפור חייה של המספרת, של דמויות האם והאב ושל נסיבות החיים שאליהם נקלעו. מלכתחילה היא קוראת קריאה אישית את יצירות הספרות, ובאותו אופן היא קוראת את המחקרים, כדי להבין טוב יותר את עולמה ודמויותיו. ²⁰                                                                                                           כך, למשל, היא מבינה טוב יותר את אמה באמצעות הספרים שקראה האם שעיצבו את דמותה ואת השקפת עולמה: "היא קראה ספר על שבתאי צבי, קראה את מנדלי מוכר ספרים בגרמנית, את ספרו של הרצל – 'אלטנוילנד' ואת תורת העבודה של א. ד. גורדון שאת ספרו הביאה אתה לארץ. " (59). מקץ שנים – באמצעות הספרים שהביאה עמה האם מגרמניה (294).  השיר שכתבה עליה מבטא בצורה מרוכזת את הטראומה "על בואה של אמא לארץ", שיר, שפתיחתו: "אמרו לה / שאפשר להחליף שם, ואפילו הכרחי, בשעה / טובה, בארץ חדשה [ - - -] וסיומו: הו ארץ שמיר ושית, / ארץ נוער עזוב לתפארת." (60). בהשפעה זו של הספרים שעיצבו את דמותה של האם כמו גם בכתיבת השירים של האם (61) חשה המספרת שהיא ממשיכה את דמותה של האם. בפרק "אחרית" שבו תמצית מרוכזת של הספר ומסקנותיו, מסייעת הספרות לאפיון דמותה, קורותיה והבנתה של האם: במובאות מתוך אמרסון ואווה שטרום; ובהשוואת קורותיה לדמותה של לאה בתנ"ך; לדמותה של לאה גולדברג; לסיפורי עגנון: "לפנים מן החומה" ו"בדמי ימיה" (269).

כך, למשל, היא מבינה טוב יותר את אביה באמצעות דמותו של יצחק קומר ב"תמול שלשום' של עגנון: "שעלה לארץ מתוך געגועים רומנטיים אל ארץ חמדת אבות ורצה לבנות ולהיבנות בה, אבל כשל כחלוץ וכשל בחיי האהבה שלו, וצייר שלטים במקום לצייר, ושסופו שננשך על-ידי כלב, שהוא עצמו גם להפיכתו לכלב שוטה, והשתגע מנשיכתו." (147). וכן: "כשקראתי את סיפוריו של ברונו שולץ על אביו חשבתי על אבא" (247).  באמצעות פוקו היא מגדירה את מצבו הנפשי של אביה" (247). גם בפרק המסיים והמרוכז "אחרית" מסייעת הספרות להבין טוב יותר את דמותו של האב ואופיו:  החמצת חייו בקיבוץ, יחסו לאשתו ולילדיו, ויחסה המוקדם והמאוחר של הבת אליו, באמצעות מובאות מצ'סלב מילוש (232), בורחס (236), טשרניחובסקי (239), רילקה (239) ורבים אחרים.

אבל בעיקר מסייעת לה הספרות להבין טוב יותר את עצמה ואת כתיבתה. היא מצטטת את בורחס "שחיינו [ - - -] הם טקסט שכותב כדי להגיע להבנה עם שֵׁד" ובעקבותיו: "אני ממשיכה את הכתיבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה, משום שאני מסרבת להיפקד ממצב הדמדומים של הווה-עבר שחוברים בי, כשעדיין טעם דם בפה. כאילו אם אשתהה שם מספיק זמן, ידי המגששת תגלה מי נחל זורחים בקרקעית דוממת אפלה." (173).

6. חלומות

"אני זוכרת את עצמי גם דרך החלומות. החלומות הם הביוגרפיה שלי" (226).

כצפוי, בספרה של מי שמקצועה הוא פסיכולוגית, אנליטיקאית יונגיאנית, הספר רווי חלומות. החלום מלווה את המספרת ומשפיע על התנהגותה בחיי היום יום ועל תפישתה את המציאות. למספרת "מחברת חלומות" שבה היא רושמת את חלומותיה ומפרשת אותם (99). החלומות הולכים ומתרבים ככל שהספר מתקדם. כדרכה, מנסחת הכותבת את תפקידי החלום ומשמעותם בחייה: "בחלום יש כעס על הנטייה להעלים ולהסתיר דברים. נטייה של המשפחה ושלי. אבל מופיע גם הרצון החדש 'להביא לארץ', כלומר להביא לתודעה את מה שהוסתר עד כה. זה הדחף שמכאן ואילך הניע אותי במשך השנים לדובב ולתחקר את הורי [ - - -] " (99).

יש מן החלומות המתארים משאלה המנוגדת למציאות: "בחלום אני כבת שמונה, לבושה שמלונת פרחונית בהירה [ - - -]. התעוררתי בשמחה, משום שהילדה היתה חמודה שכזו ולבי יצא אליה" (29). יש חלומות שבהם שולט הפחד (216). יש חלומות שבהם היא מזדהה עם ההורים ועברם, "יורשת" מהם את הביוגרפיה שלהם וממשיכה אותה: "בחלום חוזר בחיי הבוגרים אני מהלכת בגבעות ועמקים, לבדי. אני פליטה, ידי בידה של בתי הקטנה, ובידי השנייה סיר לבישול. סיפרתי לאמא את החלום והיא שאלה בתמיהה – איך הגיע אליך החלום שלי?" (110). וכן: "האם אני חולמת על עצמי? האם אני חולמת את החלום של אמא?" (139). ובהמשך: "היה לאמא הכשרון הזה, שגם אני פיתחתי, ככורח שרידה, להמציא סבא וסבתא, כאילו היו הורים אבודים ולהאמין בכוחם המיטיב. אפילו להתגעגע אליהם. בעיקר בחלומות" (141). לעומת חלומות-המשך של האם, היא חולמת חלומות על האב: חלום המגלה "מה שהוסתר ממני עד כה, זה שאבא בנעוריו ניסה להתאבד" (254), לעומת חלום-תיקון של האב: "שנים רבות אחרי היציאה מהקיבוץ חלמתי חלום תיקון לדמותו הפגועה, המזולזלת של אבא. חלמתי שבחדר האוכל של הקיבוץ מתקיימת אסיפת חברים, ושלא כדרכו, אבא קם לדבר [ - - - ] ודבריו היו ראויים ובעלי ערך. וחיים יעקובי, מזכיר הקיבוץ לשעבר וידידו של אבא, אומר לו: כמה שאתה יפה!" (147).

7. ספר של "תיקון בלתי-אפשרי" (303)

האם זה ספר של "תיקון" כפי שרואה אותו רבקה שאול בן צבי? או שזהו ספר של "שבר"? של "מעוות לא יוכל לתקון"? האם זה ספר פתוח, של הכרה, הבנה אבל גם ידיעה שאין אפשרות לתקן? של: ככה הם פני הדברים; של: עליך להמשיך, להתחזק, ולעשות את מה שאת אוהבת, מסוגלת ויכולה. זאת, למרות, ואולי דווקא בגלל מה שאת, המשפחה שנולדת לתוכה והקיבוץ שבו התחנכת וגדלת. או שזה ספר של בכל-זאת ואף-על-פי-כן, של גילוי כוחות יצירה למרות התנאים ההתחלתיים הקשים ואולי דווקא בגללם.

בגוף הספר יש כמה ניסוחים המעידים על כפל הפנים שלו, תנודתו הקבועה בין חיוב לשלילה ועל חוסר האפשרות המובנית להכריע ביניהם. על כל ניסוח חיובי, בא כנגדו ניסוח שלילי, או שהם מפותכים זה בזה: "החיים העיקשים ומתחדשים" (43); "החיים היו רשת מלאה חורים" (44); "לילות הפחד הגדולים" (45); "רַע שהתחפש לטוב כשהוא מרומם לאור החזון הקיבוצי" (47). אפשרות התיקון קיימת כחלק מן המורשת הדתית והמשפחתית: "יעקב עמדין [ - - - ] שהוא בשורש אילן-היוחסין שלנו, ובשורש נשמתי, אינו מניח לי עד היום שתצא שעה מבלי שאעשה את שעלי לעשות, מבלי שאתקן משהו" (148).

מכיוון שהכותבת היא גם בפנים וגם בחוץ, וגם בתוך מקצועה, אפשר לשער, שכוונתה לא רק לבטא את עצמה, להשתחרר מחוויותיה הקשות, כפיצוי וכנחמה אישית. אפשר לשער, שמטרתה לתת בידי הקורא, "כלי", דרך, ספר, להבין את עצמו, לספק ביטחון ביכולתו, לאפשר לו ליצור חיים מלאים, על אף עברו רב-המכשולים ואולי דווקא בגללו. המקצוע שבחרה בו הוא חלק מ"תיקון עולם": "האמונה האוטופית שניתן ליצור אדם מתוקן קיימת גם בבסיסה של הפסיכותרפיה שנהיתה לימים עיסוק חיי. ההבדל הוא כמובן שהדגש בפסיכותרפיה עבר מהחברה אל היחיד" (39). "לכתוב על אבא ואמא הרי זה לנסות לעשות את התיקון הבלתי-אפשרי לחיי שניהם. שהרי למדתי מיונג, שהמתים מפנים אלינו שאלות והם ניצבים ממש מאחורינו, מצפים לקבל תשובה לשאלותיהם" (303). כתיבתה הספרותית, גם היא חלק מאותה שאיפה ל"תיקון". ובניסוחה: "הכתיבה מחזיקה את העולם שלא ייפול" (46). לאחר גילוי הלב, "ההתחשבנות", הכעס, ההבנה והפיוס, מגיע השלב האחרון, באמצעות החלום: "החלום מבקש להזהירני – שאניח לזה" (299). יש צורך בהינתקות, בהרפיה, בהתרחקות, בפרידה על מנת שלא לחזור לנושא שמוּצה. תם הווידוי, וכעת יש לעזוב ולהיפרד (299): "בכתיבה כאן על ההורים התקיים טקס כפרה הדדי, כולל הכפרה של ההורים על שפלשתי אל עולמם והוצאתיו לאור, מבלי לבקש את רשותם" (301). "אבל לכל סיפור יש התחלה, אמצע וסוף, כי ככה החיים. אבל נכון יותר שכל סיפור מתחיל תמיד באמצע של משהו ונפרד ממך באמצע" (306).

כצפוי, כל קורא מביא את עצמו אל הספר, ומפרש אותו בהתאם לאישיותו, להשקפת עולמו ולמצבו. הספר נשאר פתוח מאפשר פרשנויות ומשמעויות מגוונות.

הערות

1. אחת הדוגמאות היא סיפוריו הראשונים של מ"י ברדיצ'בסקי, ועל כך נכתב לא מעט.
2.  על מושג זה, ראו, מיכאל גלובינסקי: "הז'אנר הספרותי ובעיות הפואטיקה ההיסטורית", 'הספרות', כרך ב', מס' 1, ספטמבר 1969, עמ' 14 – 15.  בהקשר כאן אין אפשרות לשרטט את החוקיות הקבועה והמשותפת ליצירות בנושא זה.
3. דברי אלה כאן, הם נושא ליותר ממחקר אחד. יש בהם  הזמנה למחקר מסוג זה. מחקרים רבים מאד בנושא זה של "ספרות הקיבוץ" פורסמו כבר בעבר, אבל, כאן הכוונה לאותן אוטוביוגרפיות של בני הדור השני, שהן בבחינת תת-ז'אנר בתוך ספרות הקיבוץ. בתוכו  צריך להבחין בין בנות קיבוץ לבין בני קיבוץ; וכן, בין הקיבוצים של התנועות המפלגתיות השונות כגון: חבר הקבוצות, השומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הדתי. זאת, בלי לדון, בשלב זה בנושאים כגון: רמת הכתיבה הספרותית; המינון של ספרות יפה ותיעוד; הסתכלות צרה והסתכלות רחבה. המחקר המפורט והנרחב ביותר בנושא "ספרות הקיבוץ" הוא של אוֹרי קריץ וראובן קריץ: 'סיפורי הקיבוץ', הוצאת סיפרי פּוּרָה, 1997 בשלושה כרכים: כרך ראשון: 1920 – 1950; כרך שני: 1950 – 1975; כרך שלישי: 1975 – 1995. נסקרו שם אלפי (!) יצירות על הקיבוץ, בתוספת רשימות ביוגראפיות וביבליוגרפיות. במבוא מנה ראובן קריץ את הנושאים הקבועים המאכלסים את ספרות הקיבוץ (כרך א', עמ' 14-69).
4. כך ארע בראשית המאה ה-20 לסיפורת הא"י בראשיתה, שנקלעה למה שקראתי במחקרי: "תסביך המרגלים", או: "המילכוד הארץ-ישראלי" בכל הקשור לתיאורי המציאות בארץ ישראל  בספרות בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ראו: בספרַי: 'העומר. תנופתו של כתב-עת ואחריתו' (1980); 'תלישות והתחדשות' (1985);   ו'דבש מסלע. מחקרים בספרות ארץ-ישראל' (1989).
5. על התקבלות סוערת זו נכתב הרבה מאד, בעיקר מאז 'מעגלות' (1945) של דוד מלץ.
6. כגון הספר בעריכתה של גינה גלי, שגם ראיינה את המשתתפים: 'הילדים הם של כולנו. שיחות על החינוך המשותף', 2005.
7.  כגון: "אדמה משוגעת" (כיסופים); "ילדי השמש"; "הקיבוץ"; "יחפים" (בית ניר); וכן  בזמר העברי, כגון, "בלדה לעוזב קיבוץ" - מילים: יענק'לה רוטבליט; לחן: שמוליק קראוס. פרטים מלאים  ראו ברשימות הביבליוגרפיות בכרך השלישי בספרם של אוּרי קריץ וראובן קריץ.
8.  מצוטט מכתבתהּ של יעל (פרוינד) אברהם: "החברים מתבקשים לשמור על הכביסה המלוכלכת" , 'מקור ראשון, דיוקן, ח' באב תשע"ג/ 27.7.2012.
9.  ביניהם: יהודית כפרי: 'כל הקיץ הלכנו יחפים' (226), (עין-החורש), 1997; אברהם בלבן 'שבעה' (2000) (חולדה); אסף ענברי: 'הביתה', (אפיקים), 2009;   יעל נאמן: 'היינו העתיד' (2011), (יחיעם);  יצחק ורדי:  'את כל הדברים', 2011; ארנה גולן: 'ילדה של קיבוץ' (מסדה), 2012; שושנה גוטלשק-סבג: "לפעמים פצע לפעמים סופה", (רמת-רחל), 2012; נחמה נבון: "לפני שהנמר יתעורר", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012;  ענר שלו: 'אמא', (קבוצת כנרת), 2012.  
10.  רשימה מפורטת בספרם של אורי קריץ וראובן קריץ, שנזכר בהערה 3.
11.  לעיתים האשמת הסביבה היא בכל זאת "נכונה".
12.  "האופל והפצע". 'עתון 77', גיליון 361, יולי 2012, עמ' 14-15.
13.   מאפיינים אלה אינם כוללים קווים נוספים כגון: היחס לשואה; האיכויות הספרותיות; הדימויים והמטפורות; מקומה של הדת בחיי הקיבוץ ובחיי המשפחה.  כך, למשל, בניגוד לציפייה, דומה שמקומה של הדת הוא השולי ביותר בספר. היא אמנם נזכרת לא מעט בהווי של הקיבוץ ובתיאור חיי היום יום שבתוכו, אבל, אינה תופסת מקום מרכזי לא בקיבוץ ולא בהווי המשפחתי. מכל חמשת ילדי המשפחה רק הבכור, אורי, נשאר דתי. 
14.  סעיף זה שייך גם ל"חידת המשפחה" וגם "לרקע הקיבוצי".
15.  הלחן: דניאל סמבורסקי.
16.  שירי ערש עצובים ומפחידים נוספים נזכרים כחלק מטקס ההשכבה של "הלינה המשותפת", שגם לו לא זכתה הילדה: "על מיטתי אמא לא שמרה. גם אבא לא" (28).
17.  מן הראוי להשוות, למשל,  לספרה של ארנה גולן: 'ילדה של קיבוץ' (2012) בת קיבוץ מסדה, שגדלה בתוך משפחה אוהבת ומחבקת.
18.  אזכיר את ספרו של אבי, ישראל כהן: 'בחביון הספרות העברית. עיון לאור משנתו של ק. ג. יונג', הוצאת עקד, 1981, שבו הוא מפגיש את מחשבת ישראל ואת ספרות ישראל עם משנתו של יונג. רות נצר מוסיפה לפגישה זו גם את הביוגרפיה האישית שלה. יונג עצמו נזכר כמה פעמים בספר, כגון: 303.
19.  אזכיר גם מאמר שלי: "גלות בארץ ישראל – עולי גרמניה ביצירתו של יצחק שנהר", על קשיי היקלטותם של "הייקים" בסיפורי יצחק שנהר, שפורסם לראשונה ב'מאזנים' (93) וכונס בספרי: 'קריאת הדורות. ספרות עברית במעגליה', כרך ג', הוצאת כרמל, תשס"ח/2008. 
20.   כך, למשל, ספריהם ומחקריהם של דוד זינגר (111), עמוס אילון (58, 115), זאב לקויר (120) – מסייעים לה להבין את חיי היהודים בגרמניה בין שתי מלחמות העולם.