תגובות הקוראים

תגובות קוראים על ספרי החדש

 'ההתחלה – נומה עמק – אוטוביוגרפיה משפחתית' (כרמל):


- "אם תגנו על הקניונים מהסופות של החיים לא תראו לעולם את היופי של חיצוביהם" (א.קבלר-רוס).
אני מבינה שבספרך החדש את הסרת את רוב ההגנות מהקניונים והתעמתת באופן מעורר התפעלות עם הסופות של חייך וזכית לראות את היופי, והשכר של עמלך הגיע בגדול. חוי.

-         התחלתי לקרא את הספר והוא מרתק ומרגש, בא לי לחבק את הילדה שמסתכלת על העולם בעינים גדולות. דינה.
-
-         רות יקרה, מה שאינני זוכרת הוא אם -  כאשר נפגשנו יחד לשיחה על הספר לאחר שקראתי את כתב-היד - אמרתי לך כמה בנות קול  הוא עורר בי בסולמות אישיים, אנושיים, היסטוריים, ציבוריים, חברתיים, יישוביים. התברכי ביצירה זו שהיא עצם מעצמך ובשר מבשרך ורוח מרוחך. יעל מדיני


-         ספר מאד מעניין ומרגש. אני חייבת להגיד לך שבכיתי לא פעם כשקראתי את הספר. ספר קשה. זרק אותי גם לילדות שלי, כנראה שכולנו עברנו ילדות מסובכת, לא פשוט לפתוח את הדברים האלה בחוץ. לא כל אחד יכול.  ממרחק שנים אנחנו נושאים צלקות. אילנה
-
במקום לנקות ארונות לפסח אני קוראת את הספר, דומעת, מחייכת, ובעיקר מתפעלת מהיכולת, האומץ, החשיפה, העדינות, העמקות. כל משפט למדת לפני ולפנים. אני פשוט שיכורה מהספר הזה. הוא משהו שקשה לתאר, ועצם העובדה שעוד שעה אני הולכת לעבודה ואני קוראת, זה צריך להגיד משהו למי שמכיר אותי איך אני לפני פסח.
עשית דבר נפלא לכולנו. ספר מרתק וחשוב. עשית עבודה מופלאה. ואיזה מחקר שעשית!
הספר כתוב מעגלים מעגלים זה ליד זה ומדי פעם הם נפגשים.
הייתי רוצה לבקש מכם סליחה על מה שעברתם בקבוץ בימים ההם. שלומית

-         .יצווה  האל הטוב לספרך מלאכים טובים ללוותו בדרך אל קוראי עם ישראל. הוא ראוי לכך. את יודעת, .יצווה לו האל הטוב מלאכים טובים ללוותו בדרך אל קוראי עם ישראל. הוא ראוי לכך. את יודעת, כי כבר אמרתי לך זאת גם בכתובים. יצחק מאיר
-
זוגתי קוראת בספרך ומאד מתרגשת ולא מרפה מהספר וזה סימן טוב, כי אינה מכירה אותך ואינה מעורבת, מה שמראה שאין זה ספר פרטי בלבד. חיים באר.

- קיבלתי הבוקר עותק נוסף מספרך "נומה עמק".
אני מבין שהספר הנוסף נשלח בטעות, אבל שמחתי לקבלו ואתן אותו מתנה לחבר.
הספר קשה מאוד, מכאיב , אבל מרשים. יצירה למופת. פרופ. אריה מורגנשטרן.

-           כתבת שלנפש אין זמן. וזה נכון. החוויות נוכחות. אבל הן יכולות לעבור תיקונים. כמו שכתבת בספר. והאישיות שלך היום שאוצרת בתוכה  את הסבלים והרגישויות אך גם המון כוח וחוזק וידע חיים, ואת עם המון השראה, ובמקום ליפול, להתאבד, להשתגע. לא יודעת מה. במקום כל זאת הפכת למה שאת. לאישיות. וכל זה אני כותבת בהשפעת הספר עדיין, כי אולי אחר כך לא אעז, כי משהו בך הזכיר לי מההתחלה פרח אל תיגע בי. 


-         הקטע שהכי הדהים אותי עד כה, (בעמ' 26 למטה): איך זה יכול להיות שילדה בת חמש מגיעה למצב תודעתי כזה, שהיא יודעת את ערכה כיישות נפרדת. "שיש בתוכי משהו פנימי עד מאד, סמוי, שהוא שלי בלבד". איך ילדה בת חמש מגיעה ליכולת ראייה כזו? (אני עובדת על זה עד היום...). פשוט הדהים אותי ואפילו לא מובן לי. יחד עם זאת אני חושבת שאולי זה מה שהציל אותך: יכולת להיות שם בשביל עצמך. ויחד עם זה זה גם ייזקף באיזשהו אופן גם לזכותם של הורייך ז"ל. לא נראה לי שזה בא מהאוויר. הם באיזשהו אופן נתנו לך מקום, איפשרו את זה. לאה אליאב פרינס

- ספר מרתק - ובניגוד למה שחשבתי אחרי קריאת כעשרים עמודים ראשונים בלבד, הספר מורכב מאוד ולא קל, שהרי הוא מספר על אנשים מורכבים ולא קלים, על חיים מורכבים ולא קלים. וגם על האפשרות של כל אחד מאתנו להתמודד עם ה'חבילה' כולה, לטוב ולרע - התמודדות מורכבת ולא קלה. בסופו של דבר, הם חיו, אנחנו חיים, צאצאינו חיים ויחיו וחוזר חלילה. אבל, כפי שאת מראה זאת, דור חדש מסוגל להעיר משהו על קודמיו, גם להאיר, גם להוסיף את הטוב שבו.


- קראתי את ספרך ומדי פעם דמעות נקוו בעיני, לא יכולתי לשאת את היחס של חברי הקיבוץ ושל ההורים כלפי הילדים. תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, איך מתגברים על קשיים כאלה? ואת התשובות קבלתי, תוך כדי קריאה.
הנטייה שלך לאומנות ולהרחבת ידיעותייך מקריאה רבה הם שהובילו אותך למה שהינך היום. אין ספק שהושפעת גם מהוריך.
את השאלה שאחיך שאל בסוף, למי הספר מיועד?, שאלתי את עצמי לפני כן, אולם הבנתי שאם הספר מעניין אותי,
אני חושבת שהוא יכול לעניין קוראים רבים.
שלבת בספר חלומות רבים, מה שלי לא קורה, או שאני לא זוכרת אותם, זה פשוט מעניין.
הצלחתי להכיר אותך דרך הספר.


- אני "בת משק" בדיוק כמוך, ואני כותבת לך בהתרגשות גדולה, אחרי שסיימתי לקרוא את ספרך הנפלא בעיניי.
קראתי אותו במשך כמה לילות וגם כשהנחתי אותו, הוא לא הניח לי. קראתי בו עד השעות הקטנות של הלילה וכשסופסוף הנחתי אותו וניסיתי להירדם, המחשבות על הספר, עלייך, על ילדותך, על הורייך ומה כל זה אומר עלי ואיפה זה פוגש אותי...
התחשק לי להחזיק עפרון על הארונית ליד המיטה בלילות של קריאת הספר ולסמן את המשפטים שכל כך נגעו לליבי, אבל לא רציתי לקלקל לעצמי את הרצף ואת ההנאה הצרופה שבקריאה, למרות שהמכתב הזה התחיל להיכתב בתוכי, כבר מהעמודים הראשונים של הספר. (כמובן שהסיבה הנוספת שלא עשיתי זאת, היא משום החינוך הייקי שקיבלתי: לא מקפלים שוליים ולא רושמים דבר בתוך ספר! את בטח מבינה...)
אני מלאת התפעלות מאומץ ליבך לכתוב, לחפש, להישיר מבט אל הדברים הקשים, אל הרגשות שלא מעזים לכתוב ובוודאי שלא לומר ואת עשית זאת. כשהעזת לכתוב את הביטוי "נעבעך" התכווץ ליבי ביחד עם ליבך.
יש אומץ רב בכתיבה שלך. את מישירה מבט אל דברים שקשה לאדם, אפילו בוגר, להביט בהם, מנתחת באזמל חד ומדויק את היחסים הלא פשוטים בין הוריך ובעצם מזמינה כל אדם הקורא בספר לשאול את עצמו את השאלות: איזה דגם של זוגיות ראיתי בבית הורי? איזה חינוך קיבלתי? מה ממורשת אבותיי אני מעבירה לילדי ולדורות הבאים? האם אפשר ללמוד מן הטעויות של הורינו ושלנו, או שנגזר על האדם לחזור על אותן טעויות ולהנחילן לדור הבא אחריו? דליה

- את שעות אחר הצהריים של שלושת הימים האחרונים עשיתי בחברת חייך, כפי שתיארת אותם בספרך. ברגעים רבים ובהקשרים שונים הרגשתי קרבה לדברים שכתבת, שכן השכלת לעגן את פרטי הסיפור האישי שלך במארג החיים בישראל ואת נסיבות הגורל הפרטי בהקשר הכולל של הזמן והמקום. כך גם חייה של קוראה כמוני – שהיו שונים מאוד – משיקים לחוויות שתיארת בספרך, כמו למשל ילדות בקיבוץ על טובו ועל רעותיו, ומעומק הבדידות הילדית – קרבת הספרים שמייצרים את חומת המגן המופלאה והטראגית, המגוננת והמשנה-פני-עולם אך גם מרחיקה ומבודדת, ועוד. את מביאה תובנות חכמות, מעניינות, מעמיקות, שבחווית הקריאה מייצרות קרבת לב, אמון והוקרה לכנות ההבעה ולאומץ ההיחשפות. הנחת לי להתוודע לסיפור חייך וחייהם של הוריך, ואין ספק שהיטבת לעגן אותו לא רק במכלול הישראלי, אלא גם בכעין סיפור-על אוניברסלי על גורל אנוש עלי אדמות – בעיקר באיזכורים הרבים מעולם הספרות והאמנות, שאת מפליאה לדלות ממה שהוטמע ברוחך וכך מייצרת רקמה עשירה של הקשרים, זכרי דברים, משמעויות ותובנות חובקות עולם, תרתי משמע.
ביושר דעת תיארת לא רק כמה קשה היה לך כילדה לקבל את מעשי ההורים, אלא גם את הפער הבלתי נמנע בין נקודת הראות והחוויה של הילד / המתבגר לעומת אלה של ההורה, כשאינם עולים בקנה אחד וכשדומה שההורה נכשל במילוי ציפיותיו הטבעיות של הילד למסירות מוחלטת.
בהתמודדות הממושכת עם הקושי המשפחתי נראה שבאו לעזרתך שני מקורות של חסד: בבגרותך לא היית חלק מחברה ו/או מסגרת משעבדת אידאולוגית ומעשית, כמו למשל תנועת הנוער ועימה ההגשמה החלוצית בקיבוץ, שהיה בהן כדי להרחיק אדם מעצמיותו ולהעצים את מבוכת השייכות. ומן התיאור שלך עולה כי ניתן לך להיפתח באינטימית ובהשקט אל עולם הספרים ולהניח לנפשך להיות מונחית אל חכמתם בכל כוחה המופלא, כפי שתיארת זאת בספרך. דינה קטן


- שלום חברים
אני מעבירה אליכם את העטיפה של ספרה המרגש/מטלטל/מדהים/כואב/אוהב/כועס ועוד ועוד, של רות נצר, בעברה רותי נויפלד.
הספר יצא לחנויות לפני כחודש. קראתיו בשבת האחרונה באמוק.
הספר מגולל את סיפור משפחתה של רות, כפי שמסופר על ידה.
כמובן יצרתי קשר עם רות ושוחחתי עימה בהתרגשות רבה, שלי.
הקשר האישי הוא שאמא של רות לאה נויפלד לבית רוטנשטרייך, עלתה יחד עם אמי, אלזה, בשנת 1937 מגרמניה באמצעות עלית הנוער ישר לבית צעירות מזרחי בירושלים.
זהו מסמך אנושי, ספרותי, אומנותי מכמיר לב ועשוי להפליא – לפי דעתי.
יצירה מופלאה של אשה מופלאה.
מומלץ בחום. רחל


- רותי, אני צריכה לחבק אותך המון. כפיצוי. אנחנו לא ידענו כלום. גדלנו על ידך ופשוט לא ידענו מה שקורה.
הספור הזה טלטל אותי. הייתי מאד נרגשת.
זה עיבוד וזיכוך ויכולת לקבל מה שהיה.
כתבת דברים יפים וגם בקורת. אבל עשית את זה בתבונה, בעדינות. ספר כל כך עשיר ועמוק. עם הכעסים אבל עשית את זה באופן חיובי. מדהים. כולל החיפוש אחרי ההסטוריה של המשפחה, היומנים שלך ושל אמא, קטעי הספרות.
לא ידענו שם דבר על מה שקרה במשפחה שלכם. ידענו רק על הגרושין.
אני זוכרת את אבא שלך כאדם מאד נחמד ומקסים. ואמא שלך היתה חברמנית וחכמה. היא היתה מאד מוכשרת. גם את הציור שלו על העטיפה אני מאד אוהבת.
להורים אז לא היתה זכות לשם דבר בעניני הילדים שלהם. אמא שלי לא זכתה לטגן לי ביצה.
רק יותר מאוחר הבנתי את זה. ושאסור לצמוח מעל גובה הדשא.
כילדים לא שאלנו שם שאלות על איך שחיינו. הכל היה מובן מאליו. לא לחשוב ולא להתקומם.
הספר שלך שחרר גם אותי ומאד עזר לי, עשית משהו מאד טוב גם לאחרים שגדלו בקבוץ שיש להם אותם משקעים. כל כך התרשמתי והתרגשתי ואני ממשיכה להתרגש שאחרי הספר הזה אני לא יכולה לקרוא שום ספר. קראתי ספרים על הקבוץ, של אסף ענברי ושל נאמן, אבל הם לא עמוקים כמו שלך.
יישר כוח. נחמה וולף

-         לעיתים, דווקא יצירות העוסקות בתיאור מאד ספציפי של אירוע אחד, או משפחה אחת, יכולות לגעת באדם באשר הוא אדם. עמוס עוז כתב פעם שהנושא היחיד המעניין אותו באמת הוא המשפחה. זהו הנושא המורכב ביותר בעולם ואולי גם העצוב והכואב ביותר. כמורה לספרות, אהבתי עד מאד את השיבוצים הרבים שהבאת כחלק בלתי נפרד מכתיבתך, מתוך מיטב הספרות והתרבות העולמית ואת הניתוחים שאת עורכת לחלומותייך שלך ושל אחרים. אבל יותר מכל, נגעת בליבי בעצם הכתיבה של הסיפור, השבר שלך ותהליך ההחלמה והתיקון. 
-         שמעתי חברים שקראו את הספר והעירו: ככה לא יפה. למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ? ובכלל, לא נאה לירוק לבאר ששתית ממנה". לי לא היתה תחושה שעשית משהו מן הדברים הללו. ראשית, היה קשה לחיות  בקבוץ של אותם ימים. הזמנים היו קשים (ביטוי של הוותיקים) וכולנו יודעים זאת. אם יש נימה של ביקורת כלפי הלינה המשותפת, או חוסר הפרטיות, כיום כבר ידוע שרבים חשו כך וכבר מותר לדבר על כך בקול רם. אין בכך פסילה של הרעיון הקיבוצי, אלא עדות לקושי.

- רות יקרה
תודה מקרב לב על הספר הזה שלך שהוא כל כך יפה וחשוב לי, הן כללית והן אישית.
אישית הספר נגע לליבי כי אני שייכת לדור של הוריך ועליתי לארץ מארופה כשהייתי בגילם, אם כי בתנאים משפחתיים שונים.
כמוהם אני מכירה היטב את חווית ההשפלה של רדיפות הגזע הראשונות בתחילת השואה, התלבטויות ההגירה והתפזרות המשפחות עם התפוררות הקשרים שלהן.
תאורי הנוף של העמק ותאור האוירה החברתית של הקיבוץ דאז ריגשו אותי במיוחד.
מחיתי דמעה על העלותך את חווית חוסר האינטימיות הרגשית של תרבות מערב ארופה, עם הרגלי השתיקה האכזרית על מה שקורה.
אני מאד מעריכה את יכולתך למצוא את אותה האינטימיות בתוכך פנימה ולעניק אותה חזרה למשפחתך, אבל גם לנו בעזרת כשרונותיך המדהימים.
בהקשר לזה הרגשתי כאילו הצלחת להוליד מחדש את הוריך בליווים לקראת מותם. כך, יחד עם אחייך ואחיותיך, יצרתם שוב משפחה.
כן מעוררת בי התפעמות עבודת הנמלים שלך בליקוטך את פירטי קורות החלקים המפוזרים של משפחתך על דורותיה. הפרקים על נושא זה סיקרנו והחכימו אותי כהסטוריה של הגלות על אוצרותיה.
חופשה נעימה
כל טוב
שלך
מריזה


- רותיל'ה אהובה
זה עתה סיימתי לקרוא את, "נומה עמק", שלא הנחתי אותו שלשה ימים (ולילות) .
בכיתי , התרגשתי,
שנים את קרובה ללבי, חברה אהובה, קוראת אותי , כותבת עלי, ועכשיו פתחת את לבי, חדרת לתוכו.
מתוך הצעקה הגדולה, הבכי, היתמות, עולה רות.
מתוך נשמתך הגדולה עולה פורחת שושנת אלוה .,
השילוב בין הכישרון הספרותי , המשוררת, התובנות העמוקות, הרוחב והעומק של ההיסטוריה הפרטית והלאומית, מפעימים,
ומעל לכל ואולי מתחת לכל, החלומות שלך השזורים בספר, המעלים מי תהום מתוך השבר, וכמה מתאים לספר השם " נומה עמק".
שרעידות אדמה פערו בו את היופי התוסס במיתוס.
מתוך הבקורת עולה הגדולה של אמא שלך, (אני מסכימה עם רות אלמוג),
ואבא שלך עליו אני צריכה לדבר אתך פנים אל פנים.
מעל לכל זה ספר מקום, ספר של נחמה וחמלה ,
באמת מתאים כאן המשפט שעולה לי, "המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים" כשאבלי ציון וירושלים הם המלאכים
אוהבת אותך מאוד יקרה.
חיה אסתר


היה מרתק לקרוא את הספר. גם החלק של דרכם של ההורים לארץ וגם החלק של הגידול בקיבוץ.
התגובה הראשונה שלי היתה "איך לא ידעתי....?"
אמנם, הייתי בכיתה עם נחמה אחותך, אך קשה לי לומר בביטחון שהרגשתי משהו שונה.
היו כל מיני סוגי הורים והסתגלנו לכולם.
אמי גם היא הגיבה קצת בהפתעה, והיא היתה כבר בוגרת דיה להבחין....
התגובה השניה שלי היתה רצון לחבק ולנחם, אם לא מאוחר......
בסופו של דבר, אני רואה את כל ילדי הקיבוצים כ"שרוטים" כך או אחרת.
אני חושבת שבין כל הספרים שנכתבו מנקודת מבטם של ה"שרוטים", הספר שלך הוא באמת בסקאלה העליונה, גם מבחינת הכתיבה הרהוטה והמרתקת, וגם מבחינת הדרך שאת עברת.
את מציגה השלמה וסגירת מעגל עם המציאות הקשה, אשר נותנת לקורא המזדמן לא רק שאלה, הנחת בעיה לפתחו, אלא, תיאור של הדרך בה התמודדת עם המצב, איך צמחת מתוכו, ואיך הצלחת לעשות שלום בנפשך, ולחיות ללא טינה, ויכוח מתמיד, וחסך נצחי שמאפילים על חיי היומיום. וזה כבר רק לזכותך........
אסתר פרידמן-ברוכי

- שלום רות,
סיימתי לקרוא בהתרגשות את "ההתחלה - נומה עמק". קראתי בהינף אחד
משום שהוא מעניין ומרתק וגם משום שחשבתי כל העת על נקודות ההשקה
בינו לבין ספרי "כלה" שיצא לפני כארבעה חודשים בהוצאת עם עובד. גם אני
כתבתי על הורי ובעיקר על אמי החידתית שמתה בדמי ימיה והספר הוא מסע
לגילוי סודותיה. המסע התרחב אל אבותיה ואבות אבותיה וגם אל אבי והוא
גם מסע אל תוך הנפש. לא הייתי מוכנה לחשיפה כזאת אבל כך אירע ובדיעבד
הכנות היא שדברה אל הקוראים.
אהבתי את ספרך מאוד, את העושר שבו, את השירה, הציטוטים מכתבים של אחרים
ואת החלומות. התקנאתי ברקע המקצועי שאיפשר לך ניתוחים ותובנות כאלה והתרשמתי
מן הניתוח של ד"ר יצחק הררי שנכתב בעקבות הספר. ובעיקר התעכבתי על הדילמה הלא פתירה שהטרידה ומוסיפה להטריד אותי - זכותנו לכתוב על המתים. הרבים שאומרים לי
ובודאי אומרים גם לך שללא ההעזה לספר את סיפורם לא היו נגאלים משכחה ודאי
צודקים, אבל מתחושת אשם על גילוי חולשותיהם וטעויותיהם אני לפחות לא נפטרתי.

בסופו של דבר האהבה והאמפתיה שאת מגלה לקראת סוף חייהם וכנראה גם מתוך
נקודת שקט בחייך, משאירה תחושת פיוס ועשיית צדק עם הוריך. האנדרטה שהקמת
לזכרם היא גם לחלוצים אחרים בעלי רקע דומה וכך היא הופכת את הסיפור האישי לסיפור
ארצישראלי ולסיפור של תקופה.
אני מברכת אותך על הספר ומברכת על הקשר המשפחתי עם אחיך בשנים המאוחרות,
שמחתי לקרוא ונהניתי מן השפה הרהוטה והעשירה ומן הסיפור עתיר הגוונים שלמרות הפרוט הרב
לא היה בו רגע משעמם.
בברכה,
אורה אחימאיר


- קראתי את הספר כולו בעניין ובהתרגשות.
תאורי הילדות בקבוץ בעמק בית שאן, תאורי ההורים והורי ההורים, תאור ההתבגרות והנעורים, זקנתם, מחלתם ומותם של ההורים – כל אלה מצויירים ביד דקה ומדייקת. ספר חם.

בהוקרה והערכה, עמוס עוז




לרות שלום רב!

תודה על שזיכית אותי בספרך. יותר מהכל, מהקבוץ הדתי, מיונג וסמליו, ממוראות החנוך המשותף – התברר כמה עמוקה המחצבה ממנה ינקת את הכאב הגדול אך המפרה.
דור זה שניטש מאהבה, שעזב את הוריו אל הגירה ומהפכה ברגשות אהבה גדולים שלא מנעו את תחושת הנטישה האמיתית, שנותק מרצף הדורות גם באנרגיה הפנימית של אינדבידואציה, וגם בתוקף המאורעות שקבעו את גזר דינו, נשאר כאוד מוצל מאש עם לב שבור, לעתים ידע להתעלות מכל זה, לעתים לא ידע וטוב שלא ידע כי לא נחנט בכלוב ההסטוריה. ... הדיכאון של אבא והפעלתנות של אמא באים מאותו מקום של עיבודי החלל הריק, אותו טיפוס אל הבלתי אפשרי, שלא היה אפשרי מבלעדיו.

הקטע שפגע בי בכל עוצמתו לא היה תאור הקיבוץ - שילדיו עמדו תמיד בפני הדילמה של הספר 'בעל זבוב'. האם ממלכת רודנות של אנשים לא בשלים או אוטופיה בלתי אפשרית וחיונית גם יחד של חיים חדשים. הקטע שהלם בי בכל עוצמתו היא הפרידה מאבא, שבו דווקא הדיכאון התאים עצמו למצבו האמיתי של האדם, שיש בו התקוממות וכניעה. אני "ביליתי" עם אבי חמש שנים בבית החולים ואני מכיר את התמונות. פרוגטוריום ללא סיכוי.
מאד שימח אותי הקטע בינך למוריך. מסתבר שיש נצחונות חינוכיים והם ניכרים בכל יכולת כתיבתך, בהעזתך.
אפשר להגיד שכהסטוריון יש לי רק הערה אחת: לא רק השואה היתה ארוע טראומטי. גם מלחמת העצמאות. במיוחד לקבוץ הדתי. רבה ההתעלמות הבלתי מוצדקת מכך. בקבוץ הדתי היתה למלחמה השפעה מיוחדת בגלל מה שעבר עליו. כמה מישוביו נפלו והמון מחבריו. גם אם טירת צבי נצחה – הקבוץ הדתי עבר משבר גדול.
בכל אופן למדתי המון והתרגשתי גם.

שלך
מוקי צור



הספר שלך יפה וקורע לב, גם אם הוא מזגזג. הלואי והספר שלי על משפחתי ייצא כל כך טוב כשלך. אני מרשה לך לצטט את המשפט הזה בערב, אם זה יתבקש.
בידידות ובחיבה רבה
רות אלמוג

רות שלום
חווית המחכים היא מן המרכזיות בקריאה. אני יליד 67 להורים ילידי הארץ. למדתי היסטוריה לבגרות, קראתי פה ושם - אבל לי ולכמותי אין מגע חוויתי עם עם השורשים המעט יותר רחוקים. מעולם לא עסקתי באופן אישי בשורשי אירופה שלי (אצלי זה פולין). היה מרתק עבורי ללוות את סבייך וסבתותייך, וגם הדורות שקדמו להם, בחייהם ובדרכם לכאן. התיאור הוא אישי ומשפחתי מאוד, אך גם מעורר הבנה וידיעה לגבי התהליכים ההיסטוריים. לדעתי, פרקים מתוך הספר צריכים להכלל בחומר הלימוד במקצוע ההסטוריה של עם ישראל.
גיא

רותי יקרה,
כבר שבועות רבים שאני נושאת את הספר שלך איתי. אני גומעת את דבריך בזהירות, בענווה, ובהתפעלות.
קטונתי מכדי לבקר או להעניק לך שבחים, אבל אני מקווה שבכל זאת, למרות כל כך הרבה מעצורים, את יודעת מי את ומה כוחך.
אני קוראת אותך לאט, בכוונה. מצאתי בספר הארה על החיים בקיבוץ באותה תקופה, בדור של הורינו. שאלתי קצת את דודתי ועל ניסיונה כאדם שנקלט בארץ בקיבוץ למרות העובדה שלא התאימה לחיים אלה, כמו גם חברה שחקרה, כמו רבים אחרים, את חיי הילדים בקיבוץ. אבל אף אחד לא העביר כמוך את החוויה.
החלון שאת פותחת לדברי משוררים, מאתגר ומעשיר. כנערה וכאשה צעירה קראתי שירה, ובאוניברסיטה קראתי שירה באנגלית ובצרפתית. אבל כשאמא שלך קראה בפני, או נתנה לי לקרוא שירים שלך - הייתי צריכה לטפס הרבה שלבים מעל עצמי.
יכולתי להמשיך ולדבר על החלונות שפתחת לעולם החלומות (חלק חשוב בעולמך המקצועי, נכון?), ולסזאן, ולמהות היצירתיות, אבל אני רוצה לנסות ולהצדיע לך במיוחד על התובנות שלך לגבי ההורים.
לא הכרתי את אביך, אבל ההתמודדות שלך עם מה שהיה בו, מול הקשיים והאשליות, ומול היותו אביך - גורמים דפיקות לב! ובהמשך לדברים שאמרת בספר, ובהקשר כלשהו לחיי הפרטיים - כן, חייבים להשאיר לילדים דמות אב כעוגן, והמרדף אחרי ״צדק״ נועד לכישלון וגורם רק נזק.
ואני מגיעה לאמא: מה אומר לך? כתבת לי שאת חושבת שאולי לא כדאי שאקרא. ואני כל כך שמחה שקראתי! “שוחחתי” איתה במהלך הקריאה, בעיקר בפסקי הזמן שיצרתי לי, וגם איתך. אומרים שבת לא יכולה להיות אובייקטיבית לגבי אמה. נכון אולי מבחינה רגשית. אבל התובנות, הניתוח, הבנת המציאות - איזה עול כבד, ואיזה יכולת!
אני כמובן לא יכולה לדבר בשם אמא שלך, אבל אני יכולה לחזור ולספר שבשיחות רבות היא הביעה משאלה - שרק תביני שלא יכלה אחרת, שרצתה שיהיה טוב יותר, וקל יותר, לכל אחד מכם. היא גם ידעה שיכולת הניתוח היא שלך. ברור שלא כל דבר היה נעים לה לקרוא, ולא סתם התוצאה של ״גיל ההקשבה״ בקעה אצלך אחרי שההורים נפטרו, אבל את הרוב היא ידעה, לדעתי, גם אם לא תמיד רצתה לקבל, ולהפנים.
ניצה שלף


לרות שלום
סיימתי אתמול בלילה לקרוא את ספרך 'ההתחלה – נומה עמק' ונשארתי חסרת מלים, ובכל זאת מחפשת את המלים הנכונות המדויקות בשביל עצמי ובשבילך להסביר מה עשתה לי הקריאה בו.
הרגשתי ששמת את עצמך, את משפחתך ובמיוחד את הורייך על שולחן, ערומים, ללא כחל וסרק, לא נתת הנחות לאף אחד, למתים ולחיים. ואני כולי הערצה על כך.
נולדתי גם כן בקיבוץ דתי, אני חושבת שגם לי יש את אותו 'חור שחור' מהשעות בהן הייתי תינוקת קטנה בלילה בבית התינוקות או בפעוטון. אני ממש חשה אותו. אחר כך, בגילאי הגן ובית ספר מאד אהבתי את הלינה המשותפת והביחד.
את כותבת על עכברי הכפר הקטנים שהייתם כשבאתם לעיר הגדולה לאכול עוגת תפוחים עם קצפת שאין כמותה בכלי כסף ופורצלן. בדיוק כך אני. היינו נוסעים לסבתא וסבא שלנו ברחביה בירושלים, וסבתא דאגה לנו לחצאיות פליסה וחולצות לבנות כדי שלא נעשה בושות עם הבגדים האיומים מהקיבוץ. והיינו עושים סבב אצל הדודות הייקיות עם אותה עוגת תפוחים משכרת וקצפת בלתי מושגת בכלים שלא חלמנו עליהם.
את כותבת שלא היה זמן לבטלה או סתם השתהות. את כותבת על שתי וערב של עשייה. כמה שנים לקח לי להניח לעצמי זמן של כלום, בהייה, מנוחה. מותר לי, מגיע לי. .
את כותבת על שגרת התפילה בחינוך הדתי שאיבדה ממשמעותה, ושלימים הכרת את שורש הנשמה שלך שצמח שם. הרגשתי כאילו אני כתבתי את המשפט הזה. אני לא דתייה היום, אך אין דבר שאני יותר אוהבת מאשר לבוא לקבוץ, לתפילות. אני באה כבר שנים ליום הכיפורים, אני באה לתפילות שלוש רגלים (לפעמים אפילו חוטאת ומגיעה ברכב בבוקר). אני שומעת את הדיבורים של הנשים לידי, את חוסר העניין בתפילה. אני כולי בתוכה, מגיעה למקומות רחוקים בעזרתה, מוסיפה תפילות משלי, לא אומרת תפילות שלא לרוחי. זהו דבר שלא לימדו אותנו, לתת מקום לנשמה שבתפילה, להקשיב לעצמנו דרכה.
את כותבת על הצורך שלך בטקסים דתיים לאחר שחזרת מהמזרח הרחוק. גם לי קרה דבר דומה. לאחר מסע לטיבט (אנחנו בשנים האחרונות נוסעים בעיקר לארצות שיש בהם אורח חיים בודהיסטי. בעלי מתרגל, הולך לויפסאנות, עורך את כתב העת של 'בודהיזם בישראל') נחתתי בבית הכנסת ביבנה בימים הנוראים וכתבתי שיר שיצא ממני בלי שהבנתי מאין.
רוצה שוב להודות לך על הספר הנהדר הזה, על הזמן המיוחד הזה שהענקת לי על ידי קריאתו.
אני הולכת לחפש בספריה את ספרייך האחרים.

הרבה טוב ומקווה להשתמע ולהתראות
אסנת



שלום רותי,

רק אתמול סיימתי לקרוא את ספרך האוטוביוגרפי, למרות שקניתיו בערב ההשקה.
קראתי אותו בהתרגשות ובהתפעמות רבה- מהעושר הלשוני, מהזיקוק והדיוק במלים, מהאומץ, מהכנות, מהפתיחות, הרגישות והענווה.
הרגשתי את כאב הפצע בעולמך, אך גם את הריפוי שלו באמצעות הכתיבה ואת ההכרה במתנות שקיבלת, לצד אותו פצע.
יתכן, וכפי שאמרה אמך, המלאך שכח בלידתך להקיש על שפתייך ולמחוק ממך את הידע האינסופי שניתן לך, אבל אלוהים בהחלט נגע בך והעביר לך באמצעות שליחיו- הורייך- הרבה מתכונותיו הנאצלות. אלוהים גם נגה מאורו עלייך, כפי שברך אותך אביך "כי ה' יהיה לך לאור עולם".
המשפט האחרון שלי נכתב בהשראת התכנית שאני לומדת ומנחה בה ב-9 השנים האחרונות "פסיכולוגיה ביהדות". הפסיכולוגיה, עפ"י גישה זו היא פסיכולוגיה שלא האדם במרכזה אלא אלוהים, ולא ההורים הם דמויות האוביקט של הילד, אלא אלוהים הוא האוביקט וההורים- מתווכיו.

שלך, בהערכה ובהוקרה רבה, עוד מתקופת לימודינו באוניברסיטה, וביתר שאת לאחר קריאת הספר,

חנה



רות יקרה שלום לך, נכון, אנחנו לא מכירות אבל הפכת ליקרה לי לאחר שסיימתי לקרוא את ספרך "ההתחלה נומה עמק". חשבתי לתומי שזה ספר נוסף על קבוץ ואני תמיד מחפשת עוד ועוד חומרים על "הדבר הזה" שנולדתי לתוכו, ולהפתעתי מצאתי את החלק שתמיד חסר לי בכל הספרים והסרטים שראיתי וקראתי עד היום: את הפרק על הקבוץ הדתי. אך להפתעתי כי רבה עיקר הספר הוא באמת פרידת אמת מההורים, ואני כל כך אהבתי כל מילה שלך לאורכו. לא יכולתי להינתק ממנו בששי שבת האחרונים וסיימתי אתמול בלילה...אין בו רגע דל וגם אם הוא כתוב בצפיפות וחובה להפסיק מידי פעם, הרי שאחרי כמה דקות כבר "התגעגעתי" וחזרתי לקרוא (את רואה, טוב שאלוהינו המציא לנו את השבת:). הספר הקודם שקראתי היה "אבי ואמי" של אהרון אפלפלד, והמשותף מבחינתי לשני הספרים המקסימים של שניכם היא הרגשתי האישית של חזרה הביתה... וכשחשבתי יותר לעומק הבנתי שאתם שני אנשים המיטיבים להבין את צער הילדות - וכל אחד ממקום אחר (תרתי משמע) וזה כל כך מדבר אלי...והיה כל כך עצוב, והיה כל כך מנחם והיתה גם בסופו של דבר הרגשת מילוי עם דמעות בעיניים... תודה לך רות יקרה. תודה


אוקטובר 2013

רותי יקרה
סיימתי בהתרגשות את קריאת הספר שלך והתברר לי איזה מטען ליווה אותך כל השנים, ואיך בכוח הכתיבה שגלתה גם לך מה הבאת מהדורות הקדומים לתוך אותה אישיות שקוראים לה רותי. התערובת של בת העמק, של ישוב חלוצי שהוא גם דתי עם כשרון כתיבה נדיר, כתיבה של משוררת מחוננת, אפשרה לגלות, באיזה שלב בחיים, מי היו הורייך שדמותם צצה בנקודות שונות בחייך, בפרצוף אחר בהן את נעה. ואת נעה בין כעס וניסיון להבין, וחמלה וגילוי. ובין השורות שכתבת התגלה נדבך חשוב שאין כמוהו: מה מהדברים שגילית בכתיבה זו, הורים, עבר, מדוע הם בשר מבשרך ונשמה מנשמתך. והעקר שעם ההורים שהתגלו לך תוך כדי כתיבה, גילית מהיכן ילדת את שירתך.
רגשת אותי בספר ההתחלות בנומה עמק שאינו נרדם אבל באותו עולם שלא נרדם, מאכלסים חלומות שאת יכולת לזכור ולפענח ולתרום פרק מאלף של שירה שכל יום פותחת חלון נוסף.
תודה נ.